בנייה, לא ביקורת!

למה אנשים חשים צורך לדחוף
את אפם לכל מקום, ולהוריד את
הביטחון העצמי לזולת? למה
לרמוס את האינטואיציה שלהם?
 
 
בלב הולם נכנסת לה אם בין שערי תחנת טיפת חלב, ידיה אוחזות בעגלה הנושאת את היקר שבאוצרותיה, תינוקה המתוק. שם מקבלת אותה אחות העוטה על פניה ארשת חשיבות מבינה, כאומרת: 'אני פה יודעת הכל', ממש פרופסורית לענייני תינוקות. וישר היא מתחילה להעיר הערות: "איזה רזה, אני חושבת שהחלב שלך לא מספיק מזין", או להיפך: "מה את מאכילה אותו, פשטידות?! ממה הוא משמין כל כך?"… בשעה שהתינוק המסכן הזה אוכל רק מאה שמונים גרם ובמרווח של ארבע-חמש שעות בין ארוחה לארוחה, והשומנים שלו בכלל עברו לו בתורשה.
 
לאחר שקילת התינוק, מדידות היקף הראש ועוד מיבדקים כאילו נחמנצ'ה הקטן היה עכבר מעבדה, פונה האחות לבדוק את התפתחותו. היא מניחה אותו על השולחן המיועד לכך כשפניו לעבר הקיר ומצפה שירים את הראש, אך כשהאחרון מתבושש מלעשות כרצונה, היא מנידה ראשה ומפטירה: "אוי ואבוי, חגורת הכתפיים של הילד בודאי חלשה, הוא לא מצליח להרים ראש כראוי".
 
והאם, הרי יודעת שבנה מרים את ראשו ונתמך בצורה כה טובה על שתי ידיו. לכן, היא מסובבת אותו לעברה, מוציאה מתיקה משחק מעניין עם צלצולים חמודים ומריעה לעבר הקטן שבצהלות שמחה מתוקות מרים את ראשו, הכי טוב שרק אפשר. כעת שואלת האם בהתעניינות את האחות: "תאמרי לי, האם גם את היית מרימה את ראשך אם היו מניחים אותך מול קיר לבן ומשעמם?!"…
 
עכשיו, האחו נוטלת בידה דף קטן שמאויר בו קשקוש בשחור-לבן ושמה אותו מול פניו של התינוק. היא מזיזה את הנייר מצד לצד, מניעה אותו לעבר כל רוחות השמים, אך התינוק אינו עוקב אחריו. "אני מזהה כאן בעיית ראייה", מצהירה האחות בסמכותיות. והאם כתגובה מוציאה בשקט מתיקה משחק צבעוני ומעבירה נגד העיניים הקטנטנות, שחיש קל עקבו בעניין רב אחר החפץ הזוהר. ולא רק, אלא גם הידיים השמנמנות נכנסו לפעולה בניסיון לתפוס את הקשקשן. ושוב מבררת האם בעדינות אך בתקיפות: "האם גם את היית עוקבת אחרי חתיכת נייר כה משעממת?"…
 
וההערות לא נגמרות וממשיכות בכל ביקור בתחנת טיפת החלב: פעם הוא אינו שומע ופעם אינו מפסק את רגליו, ופעם, ופעם…
 
רק רגע, מה ללכת רחוק? באולטרסאונד, עוד לפני שנחמן הקטן נולד, רופא אחד חשב שהוא מחליט מי חי ומי לא הזהיר… לא, אי אפשר לחזור על מה שאמר, אבל הפחיד כהוגן את האמא המסורה. כמה טוב שהיא שמעה בקולו של הרב שלום ארוש הצדיק, ולא לזה של הרופא. ובן פורת יוסף, התינוק נולד בריא ושמן ללא שום דופי, ישתבח שמו לעד…
 
כדי להרגיע אמהות שהתפקיד חדש להן, או על מנת לעודד אמהות ותיקות שתמשכנה להיות חזקות ומחושלות נגד הערות העולם בכלל, ובעלי המקצוע בפרט, וכדי לחזק אותן לבטוח בדרכן הנהדרת, למענן ביקשנו מכמה נשים לשתף אותנו בחוויות שחוו (אני אסיר תודה לבתי הרבנית שרהל'ה פלדמן תליט"א שראיינה את הנשים):
 
חם או קר?
 
אמא אחת סיפרה שלאחר לידת בתה הבכורה היא הייתה מקבלת הערות על כל צעד ושעל. פעם, כשעלתה לאוטובוס עם התינוקת עטופה בסוודר, עצרה אותה גברת אחת בגערה: "ילדונת, את לא רואה שחם היום, תורידי לה את הסוודר!" והיא, כמו ילדה טובה, הורידה אותו. אך לא העלתה בדעתה שבעוד מספר תחנות תעלה גברת ידענית נוספת שתאמר: "מידעל'ה, קריר היום, אני חושבת שיש צורך בכיסוי נוסף לבובה". ושתי הנשים הכבודות הותירו אותה מבולבלת וחסרת אונים, האם קר או חם היום? התינוקת זקוקה לסוודר או לא?
 
הוא בוכה? בטח הוא רעב!
 
אישה נוספת מספרת שהתארחה בבית קרובים בשבת והתינוק פצח בסדרת צווחות. מיד לקחה אותו, הרגיעה במשך מספר דקות על ידיה, והחזירה אותו לעגלה כשהוא שמח ומרוצה. תמהה בעלת הבית: "מדוע אינך מאכילה אותו? האם את לא יודעת שכאשר תינוק בוכה הוא בודאי רעב?" אך האמא המסורה יודעת שישנן סיבות רבות לבכי, אם זה עייפות, שעמום, או משהו קטן שמציק. שכן הבכי מהווה את השפה ואת יכולת הביטוי של התינוק, משום שאין ביכולתו לדבר ולהביע את עצמו במילים, ולא כל פעם מצביע הבכי על רעב.
 
ראש גדול
 
סיפרה לי אם שביקרה בטיפת חלב על מה שאמרו לה באחד המפגשים (בדאגה כמובן): שראשו של תינוקה גדול מידי ולכן ישנו חשש לנוזלים בראש. הפנו אותה לנוירולוג ולצילומים והיא התרוצצה איתו לשם ולכאן. לבסוף, הנוירולוג הרגיע אותה ואמר שזה כלום והכל בסדר, והיא חזרה עם הממצאים לטיפת חלב. אך גם עכשיו הם לא 'ירדו' ממנה והמשיכו לומר שיש מקום לדאגה. לאחר שעברה איתם כאב ראש כה גדול, חשבה וחשבה עד שאמרה להם שזה עובר בתורשה במשפחתו של בעלה, שם כולם בעלי ראש גדול. רק אז ירד ממנה הלחץ האטומי שהפעילו, ובתחנה חזרו לשקוט על השמרים. ופעם לאחר בדיקה עם סטטוסקופ, נאמר לה שיש לתינוק חרחורים ויש צורך להיבדק אצל רופא. אך האמא זוכרת שלא מזמן הלכה לרופא הילדים שבדק את התינוק ולבסוף אמר שזהו צינון התואם לעונה, ושיעול עם ליחה, גם כן אופיינים למצב.
 
כל אחד דואג לתרום את עצותיו הטובות והמועילות. מדוע? למה חשים אנשים צורך לדחוף את אפם לכל מקום ולהוריד את הביטחון העצמי לזולת? מדוע לתת להערות הרומסות לפגוע באינטואיציה המבורכת של אמא?
 
בטן או גב?
 
מספרת אימא לשמונה ילדים, שבמהלך השנים שבהן ילדה את ילדיה הספיקה לשמוע כבר את כל תורת השכבתו של  התינוק, על כל סוגיה. בראשון אמרו לה "רק על הבטן, אחרת כשהתינוק פולט הוא עלול להיחנק". באחרון אמרו לה, "רק על הגב זה מונע מוות עריסה". בחלק אמרו לה פעם על הצד הזה, ופעם על הצד השני. והעצה הכי טובה שמעניקה אותה אם מניסיון הוא: "אמא יקרה, הקשיבי אך ורק לקול האימהי המפעם בקרבך ואל תתני לאחרים לרמוס את ביטחונך. את מקלחת הכי טוב, מלבישה מצוין ומקפידה על ההיגיינה הטובה ביותר. ילדך זקוק אך ורק לך ולא לשום דודה, או גברת נכבדת מן המכולת. לכל הסובבים יש באמתחתם עצות מכאן ועד לירח, אך את צריכה לשים על גופך מסננת, כך תוכלי להקשיב בנימוס לכל הערה ועצה, להנהן ראשך בנחמדות ולומר "תודה רבה". ואז, סנני מה שנראה לך, שהרי אין כמו ההיגיון של אמא וההבנה העמוקה שלה לנפש וצורך ילדיה".
 
אחת העצות הכי נעלות שקיבלתי אי פעם ממורי ורבי הגה"צ רבי שלום ארוש שליט"א היא לא להעיר לאף אחד – לא לאישה, לא לתלמיד, לא לאף אדם בעולם. כמה נאה ועמוקה עצה זו! העולם זקוק לבנייה ולא לביקורת. ביקורת איננה בונה! ביקורת רק הורסת.
 
"אחרי לידת בני השמיני", מוסיפה אותה אם לשמונה ילדים, "הגעתי לטיפת חלב ופגשתי את האחות שליוותה אותי ואת ילדיי במהלך כל השנים – עם ההערות, הגערות ועיקומי האף שלה. זו סיפרה לי שלפני כשלושה חודשים ילדה את בתה בכורתה (שעקב גילה אולי תהיה גם הקטנה) ושאלה אותי בשקט: 'תגידי, איך הסתדרת עם כל העצות המתחלפות חדשים לבקרים? איך שרדת את כל הבלבול הזה? אני ממש אובדת עצות'…
 
צחוק הגורל… אותה אחות מוסמכת וחשובה שלא הפסיקה להעיר ולגעור, עד שהפכה לאמא בעצמה, קלטה שילדים זה לא מכונות וגם לא עכברי מעבדה, אלא בני אדם, אמנם קטנים. כי לא כל פעם שלוחצים על הכפתור הם מרימים את הראש או מתהפכים, ומתי שמושכים בחוט, הם ישר זוחלים. יש תינוקות בעלי התפתחות מהירה, וישנם שלא ממהרים לשום מקום, והלחץ, ברבים מן המקרים, לא רק שלא מועיל אלא אף מזיק.
 
אין ביקורת בונה – יש הבנה וסיוע. די להערות שהורסות את הביטחון העצמי וכה פוגעות בזולת. והכלל הוא: במה שלא נתבקשת לתרום את עצתך – אל תעשה זאת! וכן, במקום שזה לא יישמע, גם כן אין להעיר. תפקידו של כל חבר נאמן הוא לתמוך ולעודד! וכדאי לדעת שלפעמים העזרה הגדולה ביותר היא לתת לשני לנסות מבלי לקטול כל פעולה שלו. נכון, לפעמים אם צעירה עלולה לטעות, אך הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל – בעזרתו, הכל יהיה בסדר…
 
חשוב להדגיש שהדברים הנ"ל לא באים לבטל חלילה את הרופאים או את האחיות בטיפת חלב, שרובם עושים את מלאכתם בנאמנות! אך בשביל אותן אימהות חסרות ניסיון ראינו לכתוב ולהחזיק ידיים – שלא ידאגו או ייקחו ללב כל אמרה או גערה משוננת.
 
יהי רצון שהקב"ה ישפיע שפע של מצהלות ילדים בכל בית יהודי, וכל אם תצליח לגדלם לתורה וליראת שמים, על ברכיה שלה.
 
כתבתי מאמר זה בתפילה, בכוונה ובתקווה שכל העקרות בישראל תיפקדנה בזרע בר קיימא עוד השנה, אמן!
  
 
* * *        
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא – "לייזר בימס"