מכתב לרבי נחמן

לרבי נחמן היקר שלי,
 
אני כותבת לך את המכתב הזה מכיוון שעדיין לא זכיתי להיות בציונך הקדוש שבאומן, ועם כל שנה שחולפת, הגעגועים אליך רק גוברים והסקרנות שלי לא יודעת שבעה. אני משתוקקת לשבת לידך ולהרגיש את נשמתך הקדושה, ואולי, אפילו להרגיש את נוכחותך. אני כותבת מכתב זה בציפייה ליום המשמח הזה, במידה ולא יהיה לי את הכוח לדבר כשאהיה שם לידך.
 
אני שומעת המון על הדמעות שנשפכות כמו נהרות על ציונך, דמעות של עשרות אלפי מבקרים, ואני חושבת האם גם אני אחווה את ההרגשה המטהרת הזו. אני מדמיינת לעצמי שברגע שאגיע לציונך, ארגיש כאילו הגעתי הביתה, שהנשמה שלי תרגיש מושלמת, שארגיש שלווה פנימית מיוחדת. אני רואה את עצמי אומרת את התיקון הכללי, ואז, ואני בקושי מסוגלת להתמודד עם המחשבה הזו, אני אומרת את המילים הראשונות של התיקון הכללי: "מכתם לדוד, שומרני א-ל, כי חסיתי בך…" אני כבר לא מסוגלת להמשיך לחשוב עוד, גם לא מעיזה, מכיוון שאני מרגישה שאינני מוכנה עדיין.
 
ואז מצטרף גם הפחד. הפחד שאולי לא ארגיש כלום. שום דבר. לכן אני שמחה להתגעגע אליך מכאן, מרחוק. להרגיש בטוחה במחשבות של איך זה יהיה, וכך זה נשאר, לעת עתה…
 
רבי נחמן בן שמחה בן פיגא, אני מרגישה שאתה בטח יודע מי אני, כי כשאני קוראת את הספרים שלך אתה ממש מדבר אלי בצורה ישירה. האם נפגשנו באיזשהו מקום פעם? האם הייתי פעם בברסלב? איך זה יכול להיות שאתה מבין אותי כאילו גידלת אותי? איך זה יכול להיות שבכל פעם שאני צריכה לשמוע משהו, אני קוראת את הכתבים הקדושים שלך בזמן הנכון? איך יכול להיות שלפני 200 שנה אמרת דברים שרלוונטיים מאוד וכאילו נאמרו לפני עשר דקות? איך יכול להיות שדבריך המעמיקים על פרשת השבוע משקפים את חיי אחד על אחד? אף פעם לא אבין את זה, לא שאני מבקשת, אבל אני רק שמחה שזה כך, ואני מודה להשם על כך.
 
רופא הנשמות, הצלת אותי אינספור פעמים. מהמראה לרקיעים ולגבהים שסכנה ארבה לי שם, ועד למקומות נמוכים וצורבים. המילים הנצחיות שלך העניקו לי חיים חדשים, החיו את הלב שלי. לפעמים אני מרגישה שאתה חייב להיות אדם מיוחד, כי מי יכול לכתוב ולהסביר את הטבע המורכב של העצבות והתאום הרשע שלה – הייאוש, בפירוט והסבר כזה? התובנות והעצות שלך שופכות המון אור על חשיכה שנראה כאילו לא תהיה בה זריחה. סיפור חייך מהווה מגדלור של רוחניות לחברה כמעט מתה. כי מי מאיץ בנו למצוא בתוכנו את הנקודות הטובות שלנו, ולדון את עצמנו לכף זכות אפילו שאנו לא ראויים? הרבה פעמים הצלחתי להציל את מה שעלול היה להפוך לרוחניות חורקת ולבנות את עצמי אחרי כל נפילה, בגלל הטוב שאתה כל כך מתעקש שקיים בי.
 
הגישה שלך לפשיטות ותמימות באמונה היא נשק קטלני נגד כל הפילוסופים המתחכמים למיניהם. כן, אלה של החברה המודרנית והמתקדמת בה אנו חיים, בה הכל חייב להיות מורכב, קשה ומסובך, וגם הדמיון שלי תורם לזה.
 
עצת כל הזמנים שלך בעבודת השם – "יש לי רק את היום", היא תרופת נגד לעולם הגשמי שכל הזמן לוחש לי באוזן: "רק הפעם…" כשאני מפנימה את המילים שלך ממש בתוך הלב וחושבת רק על הרגע הזה שיש לי, אני מרגישה שלווה ורוגע ומסוגלת לקבל את ההחלטה הנכונה. לא תמיד אני מצליחה, אבל כבר צפית את זה, לכן הכנת מראש עוד כלל זהב, אחד מיני כללי הזהב שלך, כדי להציל אותי מנפילה: "תתחילי מחדש".
 
ורבי יקר שלי, אכיר לך טובה לנצח על שהכרת לי את אבא שבשמים. כי בלעדי עצת העצות שלך – ההתבודדות (התפילה האישית), אף פעם לא הייתי מצליחה להתחבר אליו. ובלי קשר עם השם, שום דבר לא שווה. ברגע שאני פועלת על פי עצותיך, ומסתכלת אל השמים, אני מגלה כמה העולם הזה עיוור אותי. ולמרות הכל, למרות כל המאמצים שלך, אני מדי פעם עושה כמה חריקות וסטיות מהמסלול. אבל נתת לי מתנה נפלאה – הקול השקט של המודעות שמזכיר לי היכן אני צריכה להיות, ולא משנה עד כמה ואם זה קשה להיות שם.
 
לצדיק האמיתי, למרות שאני באמת לא מבינה מה זה אומר, אני יודעת שעל ידי ההתקשרות אליך אני מתחברת לכוח רוחני שלא נתפס בכלל בשכל. בקיום עצותיך הרווחתי, איכשהו, את ההגנה שלך שם בשמים, משהו שאני צריכה נואשות. כשאני מדברת עם השם, אני מתגברת על הבושה העמוקה שבתוכי, וכך אני מבינה שהעצות שלך הן אמיתיות, וכך גם ההבטחה שלך – שאתה ערב שלנו שם בשמים.
 
לכן, רבי יקר שלי, כל זמן שאני לא מגיעה לאומן עדיין לא הרווחתי את המקום שלי לידך בבית דין של מעלה. בבקשה רבינו, תזמין אותי אליך. עזור לי להתפלל לידך, כדי שאזכה להתענג מהזכות לפגוש אותך יום אחד, אחרי ה-120, אמן.
 
שלך בנאמנות ובידידות, יהודית לוי