בשדי יער עמוד 399-400

כִּי בֶּאֱמֶת, לַמְרוֹת שֶׁמִּצַּד חֹזֶק לִבּוֹ, צָרִיךְ הָיָה הַתַּלְמִיד לִהְיוֹת הֶחְלֵטִי לְלֹא שׁוּם פְּשָׁרוֹת, שֶׁהוּא נוֹסֵעַ וִיהִי מָה, אֲבָל צָרִיךְ הָיָה לָדַעַת אֵיךְ לְהַצִּיג אֶת הַדְּבָרִים, אֵיךְ לָגֶשֶׁת לְכָל הָעִנְיָן עִם אִשְׁתּוֹ, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לָהּ שׁוּם תַּחֲרוּת עִם הַנְּסִיעָה שֶׁלּוֹ לְאוֹתָהּ עֲיָרָהּ. וּכְשֶׁאִשְׁתּוֹ אָמְרָה לוֹ “לֹא”, הָיָה צָרִיךְ לָדַעַת שֶׁכְּשֶׁהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת “לֹא”, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁבַּשָּׁמַיִם אוֹמְרִים “לֹא”, וְזֶה מְרַמֵּז לָאָדָם שֶׁהוּא צָרִיךְ עוֹד תְּפִלּוֹת.

לָכֵן, כָּל אָדָם שֶׁרוֹצֶה מְאֹד לַעֲשׂוֹת דָּבָר מְסֻיָּם, וְאִשְׁתּוֹ מִתְנַגֶּדֶת לְכָךְ. צָרִיךְ מִיָּד לְהַגִּיד לָהּ: אִשְׁתִּי, אַתְּ לִפְנֵי הַכֹּל! כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לָהּ תַּחֲרוּת עִם אוֹתוֹ הַדָּבָר, שֶׁזֶּה יַקְשֶׁה עוֹד יוֹתֵר אֶת לִבָּהּ. וְאַחַר כָּךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַפְּעֻלּוֹת הַנְּכוֹנוֹת, בִּשְׁבִיל שֶׁבַּשָּׁמַיִם יַגִּידוּ “כֵּן”. וְאִם הוּא רוֹאֶה שֶׁהַמְּנִיעָה מִתְגַּבֶּרֶת, עֲצָתוֹ לְהַרְבּוֹת בְּהִתְבּוֹדְדוּת, לְפָחוֹת שֵׁשׁ שָׁעוֹת רְצוּפוֹת, שֶׁזּוֹ סְגֻלָּה בְּדוּקָה לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל מְנִיעָה, וְאָז מֻבְטָח לוֹ שֶׁגַּם אִשְׁתּוֹ תַּגִּיד כֵּן, וְהָעִקָּר שֶׁבֵּינְתַיִם לֹא יַעֲמִיד לָהּ אֶת הַדָּבָר לְתַחֲרוּת שֶׁבָּזֶה הַכֹּל יִסְתַּבֵּךְ עוֹד יוֹתֵר.

כְּשֶׁיִּהְיוּ לוֹ מַסְפִּיק תְּפִלּוֹת אֲזַי: “בִּרְצוֹת ה’ דַּרְכֵי-אִישׁ גַּם-אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ”, וְאָמְרוּ חֲזַ”ל “אוֹיְבָיו” – זוֹ אִשְׁתּוֹ…
וְזֶה הַחִלּוּק כָּאן:
כְּלַפֵּי אִשְׁתּוֹ – הִיא רִאשׁוֹנָה, אֵין דָּבָר שֶׁעוֹמֵד לְפָנֶיהָ אוֹ בְּתַחֲרוּת עִמָּהּ.

כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא – צָרִיךְ לִהְיוֹת חָזָק בְּדַעְתּוֹ וּלְהָבִין אֶת הָרְמָזִים, שֶׁכְּפִי הַנִּרְאֶה יֵשׁ כָּאן דִּין וְצִמְצוּם הַמִּתְלַבֵּשׁ בָּאִשָּׁה, וְצָרִיךְ לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּין עַל יְדֵי תְּפִלָּה הַנִּקְרֵאת “רַחֲמֵי” – רַחֲמִים.

כַּאֲשֶׁר יִנְהַג כָּךְ יַצְלִיחַ, וְיַהֲפֹךְ אֶת הַדִּין לְרַחֲמִים.