פתאום הוא יבוא

לצערנו, אנו לא מספיק עם היד על
הדופק ולא חשים את עומק האובדן
שבאין, נהנים מהמצב כמו שהוא.
עולם כמנהגו נוהג, לא עוצרים לרגע
ואומרים: כן, רע לנו…
 
 
מעשה היה באיש יהודי שגר על אם הדרך. מלאכתו, ממנה התפרנס, התאימה בדיוק למקום מגוריו. הוא היה סנדלר, מתקן את הנעליים של עוברי הדרכים. לזה מאחה את הקרע שנפער ולשני מחבר את הסוליה שהתנתקה. כך התפרנס בצמצום ובכסף זה היה קונה לחם ועוד כמה מוצרי יסוד למשפחתו הברוכה.
 
ואז הגיעה תקופה רעה ומלחמה שררה בחוצות. יותר לא התהלכו אנשים בין עיר לעיר, לכן נעליהם נשמרו שלמות וטובות. ולמיודענו – פרנסה אין. יושב וממתין, מחכה שמא יצעד במקום ולו הלך יחיד שתקרע לו הנעל. אך לא, אף אחד אינו מוכן להסתכן ולקפוץ לגוב האריות. ואם אין אנשים וגם לא נעליים – כסף מנין?!
 
כלתה הפרוטה מביתו של הסנדלר וילדיו החלו לרעוב ללחם. חלפו להם יום ויומיים וביום השלישי, כשהיו כולם מוטלים במיטותיהם רעבים וחלושי כוח, לחשו בשארית כוחם: "אבא, לחם.." הסנדלר לא יכול היה לסבול את המראות הקשים שילדיו גוועים ברעב. בהחלטה של רגע יצא מביתו ופנה ל… שום מקום. הוא צעד וצעד כשגופו מסמן לו אותות קריסה, עד שנפל ללא טיפת כוח ונרדם. כשהתעורר, גילה לידו פרח יפהפה, בעל גוונים מרהיבים. הוא לקח אותו לידיו והצמיד לאפו ומיד ניעורו חושיו, כעת הוא הרגיש הרבה יותר טוב, ממש כאילו קיבל את חייו בחזרה. במחשבה שנייה אמר לעצמו: מדוע שלא אקח את הפרח לביתי? אחיה בעזרתו את אשתי וילדיי, על ידי שינשמו אל קרבם את ריחו הטוב.
 
לפתע שמע שעטות של סוס ועגלה, הוא הביט לאחוריו וראה כרכרה מתקרבת, זו עצרה בסמוך אליו ומחלון העגלה הציץ ראשו של אדם שנראה היה עשיר גדול. הוא סימן ליהודי להתקרב אל הכרכרה ושאל: "מה יש לך בידך?"
 
"סתם, פרח שמצאתי בצד הדרך", השיב הסנדלר.
 
"תן לי אותו ובתמורה אתן לך כיכר לחם", הציע העשיר.
 
חשב אותו סנדלר לעצמו: מה כבר אני יכול לעשות עם הפרח הזה? עדיף לקחת את הלחם ולהחיות את משפחתי. מיד ערך עם העשיר העסקה והמשיך בדרכו כשהוא שמח וטוב לב. כשהגיע לביתו, חילק את הלחם בין ילדיו שחזרו לחיים ולשמחה.
 
לילה ירד על העולם, הסנדלר נשכב במיטתו ונרדם. והנה, הוא רואה חלום ובו נאמר לו שמן השמים ריחמו על עם ישראל ולכן שלחו לידיו את פרח תחיית המתים, איתו יכול היה ללכת לקבריהם של האבות ולהחיותם כדי שיגאלו את עם ישראל, וכך היו נפטרים מכל הצרות ולא יהיו יותר מצבי חרפת רעב, סבל או מחלות ומלחמות. והוא, בעד פתרון רגעי הפסיד פתרון נצח – את הגאולה השלמה…
 
* * *
 
לעולם איננו יכולים לדעת באיזה מעשה הרחקנו מעלינו את הגאולה, באיזה מעשה פספסנו וחמקה לה שוב השעה הגורלית בין אצבעותינו.
 
לצערנו, אנו לא מספיק עם היד על הדופק ולא חשים את עומק האובדן שבאין. נהנים מהמצב כמו שהוא, בילויים, מתכונים חדשים ודרמות מפתיעות, עולם כמנהגו נוהג. לא עוצרים לרגע ואומרים: כן, רע לנו. נשמתנו מיוסרת וחשה שחסר לה את העיקר, אך גופנו מעדיף להתבלות במנוחה ובינתיים לנצל את החיים. ובקיצור, להגיע לגיל גבורות, להביט אחורה ולומר: מה בעצם היה כאן? היכן הוא העיקר? כן, אנחנו אמורים לחוש שלא טוב לנו, שאנחנו חנוקים ולצעוק עד קצה הנשימה: השם, תגאל אותנו! תביא סוף לצרותינו!
 
נכון, אפשר להתנהג כנדרש מאיתנו ואפילו לקיים את כל המוטל בהידור רב. אך ללא רצון – כיצד נגאל? אם טוב לנו במצבנו כפי שהוא, מדוע שיראו לנכון להוציא אותנו ממנו?
 
מסופר על אחד מתלמידי רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שהיה סוכן של הפריץ המקומי לענייני אבנים טובות והיה מספק לו כל מיני אבנים מרהיבות. פעם, ביקש ממנו הפריץ שיסע להודו. שם, כך שמע, ישנן אבנים מיוחדות אשר אינן מתגוללות בכל מקום. היהודי הסכים ונכנס בטרם הנסיעה אל רבו, הבעל שם טוב, כדי להתברך. ברכו הבעל שם טוב והוסיף משפט אחד: "היזהר שלא תפלוט מפיך מילים מיותרות". אמר ולא פירש.
 
יצא היהודי לדרכו באונייה ובאמצע הדרך תקפה אותם סערה חזקה ועצומה. בלית ברירה, עגנה האונייה על שפת אי קטן. ולאחר זמן מה, כשנחלשה הסערה נשמעה הצפירה הקוראת לכל הנוסעים לחזור להמשך ההפלגה. אך מיודענו לא שמע אותה והוא איחר להגיע לאונייה שכבר המשיכה במסעה. בחוסר ברירה, המשיך לשוטט באי, כשלפתע ראה מולו איש בעל זקן לבן והדרת פנים. הוא קרב לעברו והזקן ושאל: "מהיכן אתה?" השיב לו: "מרוסיה". שאלו הזקן: "ומה מצב היהודים שם?" ענה היהודי: "ברוך השם, היהודים מסתדרים טוב מאוד". התכרכמו פניו של הזקן והוא נפרד ממנו לשלום.
 
זמן רב עבר עד שהגיעה אונייה נוספת אל האי, העלתה אותו והוא חזר למדינתו ולעירו. מיד סר הוא אל הבעל שם טוב וסיפר לו את כל קורותיו. נאנח הרבי אנחה עמוקה וקורעת לב וקרא: "לו היית יודע עם מי זכית להיפגש… אותו זקן לא היה אחר מאשר אברהם אבינו, אשר בכל יום הוא בא לפני המקום ובוכה על עומק צרות וקשיי עם ישראל, בניו. כעת שלחו אותו מן השמים לוודא שמה שטוען אכן נכון, כלומר: שהיהודים מסובבים במציקים ואין להם פרנסה וכו'. היה עליו להביא הוכחה למצבנו הגרוע ועל ידי זה תבוא הגאולה השלמה. ואז נפגשתם באי ולשאלתו ענית שמצב היהודים טוב ושהם מסתדרים. בזה הוכחת שבעצם הכל בסדר ולא הגיעו מים עד נפש. כלומר: בזה חתכת וקבעת שהגאולה שהייתה אמורה להיות עכשיו מתרחקת מאיתנו שוב"… ובכו שניהם בבכייה גדולה על ההפסד.
 
אכן, קירוב הגאולה תלוי במידה מרובה בגודל הרצון של עם ישראל. אנו צריכים להוכיח לקב"ה שהספיקה לנו הגלות ואנו רוצים מאוד, עכשיו יותר מתמיד, בהתקרבותו אלינו ובהקמת בית המקדש, המקום שכל יהודי צריך לכסוף אליו. עלינו להשתוקק בכל מאודנו לביאת המשיח, ו"אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". באותה מידה שילד מחכה לאביו ששהה זמן רב מעבר לים, והוא מחזיק את הבלון חזק, העיניים שלו כמעט שיוצאות מחוריהן מרוב חיפוש בין מאות האנשים הגודשים את אולם היציאה. בכל פעם הוא מתאכזב קשות כשנדמה לו שהיה זה אביו והוא מתבדה, הוא מחכה ורוצה כבר להיות בין זרועותיו החסונות של אביו, אליו כה התגעגע.
 
לא כדאי להיות טיפשים ונלעגים כמו אותם זוג יהודים כפריים תמימים, שפעם בא אליהם יהודי ושאל: "האם אתם חפצים בבואו של המשיח?"
 
שאלו אותו הכפריים: "ומה נעשה כשיבוא?"
 
ענה להם: "נעלה לירושלים, עיר הקודש. בית המקדש ייבנה וכל עם ישראל יעלו לרגל".
 
עשו הכפריים חושבים ואמרו לעצמם: "הרי יש לנו כאן חווה גדולה, פרות, תרנגולים ואפילו אגם עם ברווזים. כל פרנסתנו מושתתת כאן וטוב לנו כך. ואם כך" החליטו, "בוא נבקש שבמקום לעלות לירושלים, שיקחו לשם את הגויים ואנו נשאר לחיות לנו כאן בשקט ובשלווה".
 
זה היה נשמע מצחיק אם זה לא היה עצוב ואמיתי לגבינו. אנו שקועים בגלות כה מרה ולא רואים אותה ככזו. חושבים שטוב לנו להמשיך במירוץ המטורף ולא קולטים, שבעצם, אנו נמצאים בעולם שנחשב לששת ימי המעשה שאחריתם שבת, הגאולה שהיא התכלית והיא זו שתהפוך אותנו לעם מושלם השוכן לבטח בארצו, והיא זו שתכלול את  הגאולות הפרטיות של כל אחד ואחד.
 
יהי רצון שנזכה להגביר את הרצון האמיתי לגאולת ישראל ולצאת מכל המצרים, ונזכה לביאת משיח צדקנו ולבנין בית המקדש במהרה בימינו, אמן!     
 
 
** *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"