סיבוב שלישי

השבת הסתיימה וכל הבית שלי היה
הפוך. צעצועים מפוזרים בכל עבר
והילדים קופצים על הספות כאילו נתתי
להם לשתות רד-בול. ואז, הפעמון
צלצל בראשי והקרב התחיל…
 
 
אם אתם כבר שואלים, אז בימים אלה אספר לכם שאני ממש לא מסוגלת להשתתף במרוץ השוורים שבספרד, או במרתון של ניו יורק. אתגרי החיים הקיפו אותי כמו אלפי האנשים שמשתתפים באירועים אלה, דוחפים והודפים אותי לכל עבר. ובין אם אני רוצה או לא, אני חייבת להתקדם בקצב שלהם, אחרת אסתכן במעיכה על ידי אלפי זוגות נייק או שור עצבני. ביום לחוץ במיוחד אני מרגישה מוקפת בקהל אנשים נדחפים שמנסים להגיע לאיזו קופה שנמצאת בקצה תור ענקי, ואני תקועה אי שם באמצע, מתחננת נואשות לקצת אוויר. מי מהמצבים האלה הכי מסוכן? משאירה לכם להחליט. וכמו ששמעתי פעם ממישהו: 'זמן, מקום ותנועה הופכים לדחוסים יותר ככל שאנו מתקרבים לימות המשיח'. באופן עקרוני, זה אומר שהשם מזרז לנו תהליכים בתיקון נשמתנו, כך שלא נישאר מאחור ונגיע למטרה שלנו עם קשר חזק יותר איתו. כן, לפעמים אני מרגישה שאני לא מספיקה לנשום כשאני מתמודדת עם אתגרי היומיום המלווים אותי בחיי.
 
בכל אופן, ישנו היבט חיובי לסופות הפוקדות אותנו בחיינו. בינות הקהל הדוחף והנדחף כמו גל עצום, ישנם גלגלי הצלה שנשלחים להציל אותנו. גלגל הצלה זה הוא בדיוק מה שאנו צריכים כדי להישאר על פני השטח כאשר אנו צריכים יציבות ואנחנו כל כך עייפים מלריב ולהשתגע. אנחנו יכולים להשתמש בו כדי להתחזק, לראות את הדברים ברור יותר. ואיזה גלגל הצלה אני מציעה? את גלגל ההצלה הנצחי – השם יתברך. הרב אליעזר רפאל ברוידא משתמש במושג מעניין פעמים רבות בדבריו: "לא משנה מה קורה סביבך, על ידי שעת התבודדות אחת (תפילה אישית) תמצא את הישועה והגאולה הפרטית שלך". זה נשמע נחמד, אבל מה המשמעות המעשית של זה? הרשו לי לשתף אתכם בדוגמא מחיי.
 
לא מזמן הייתה לי שבת עמוסה מן הרגיל. אירחנו בביתנו חברים טובים – ויחד היינו עשרה אנשים בתוך בית בן שלושה חדרים. זמנים טובים! זה באמת היה כיף. בין הארוחות העמוסות והדשנות, עוד חברים הגיעו במהלך השבת לביקור. זה היה מרגש ונהניתי לשחק את תפקיד המארחת, כך שלא היה אכפת לי מהתשישות והעייפות שתקפה אותי. בסיומה של השבת, הבית שלי היה הפוך לגמרי – צעצועים מפוזרים בכל עבר והילדים קפצו על הספות כאילו נתתי להם לשתות רד-בול. ואז, לפתע פתאום, פעמון צלצל בראשי, היצר הרע החל לתקוף את האמונה שלי.
 
והקרב התחיל…
 
סיבוב ראשון של המבחן: הילד האמצעי שלי התגלגל על הרצפה והחל לבכות: "הבטן שלי כואבת". הדבר הבא שקרה היה שהוא החל להקיא על השטיח! המומה ממה שקורה, ניסיתי להזיז אותו מהשטיח, והוא הקיא שוב. הזזתי אותו עוד קצת, והוא הקיא שוב!
 
הפחד הגדול שלי נכנס לחיי.
 
כל חרדות העבר, כל התקפות הפאניקה, פעימות הלב המהירות, וההרגשה שאני עומדת להתעלף מרוב לחץ, כל אלה חיכו לי בשקט בשקט באחת מפינות ראשי, מחכות לרגע שיינתן האות בו הן יוכלו לקפוץ החוצה ולתקוף אותי. ואתם יודעים מה קרה?
 
שום דבר!!!
 
לא פעימות לב מהירות, לא קשיים בנשימה, שום ניסיון להרגיע את עצמי עם דמעות שפורצות החוצה בהיסטריה. שום דבר. ולא הייתי זו שהקיאה! ילד מסכן. חמש דקות לאחר מכן, הוא נרדם על הספה. זהו. המבחן הסתיים ועברתי אותו בהצלחה.
 
או כך חשבתי…
 
סיבוב שני של המבחן: חצות. מותשת אחרי שאירחתי חצי מהשכונה בביתי. הראש נחבט בתוך הכרית. מישהו בחדר השני בוכה. אוי… יוסף שלי הקיא על המיטה. ריבונו של עולם! עכשיו המבחן עלה מדרגה. ברור שלא אצא מזה בקלות. "זה בסדר, אל תיכנסי לפאניקה" הרגעתי את עצמי, וגם ביקשתי מהשם שהתהליך הזה יהיה מלא ברחמים וקל כמה שרק אפשר. חדשות טובות, שום פעימות לב מהירות, לא חרדות או חששות. ולא רק זה, לא ניסיתי להבין בכלל מה זה היה – וירוס או תגובה למשהו שהוא אכל. זה היה מה שזה היה וזהו. וזה מה שהשם רוצה שיהיה. אפילו נרדמתי לידו, כשהוא ישן לידי במיטה. תודה לא-ל, הלילה עבר בלי שום תקריות נוספות. יש! עברתי את המבחן.
 
או כך חשבתי…
 
סיבוב שלישי של המבחן?!? שני לילות לאחר מכן. כל הילדים ישנים בחדרים שלהם. אוי, מישהו בחדר השני בוכה… זה יהודה, שהקיא את כל ארוחת הערב שלו על המיטה שלו. "אתה עובד עלי???"… טוב, זה לא כזה ביג דיל, הזכרתי לעצמי שוב ושוב. אחרי הכל, הוא נראה בסדר. לקחתי אותו לידי וכך הוא נרדם. תודה לא-ל, הלילה עבר בשלום בלי שום תקריות נוספות.
 
בנקודה זו הרגשתי טוב עם העובדה שאולי צריך לקנות שקית הקאה לכל מקרה שלא יהיה… כי בשבילי, זו הייתה אבן דרך. בדרך כלל הייתי סובלת מלחץ וחרדות אחרי מקרים כאלה לאורך כל השבוע. לא שאני נמצאת בדרגה כזו שאני מזמינה על עצמי מבחנים מהסוג הזה. לא תודה, זה לא בשבילי. כל דבר בעתו.
 
אני מודה להשם שהפגיש אותי עם הרב שלום ארוש (דרך הספרים והדיסקים שלו), כי אם זה לא היה קורה, זה היה מסתיים בהתמוטטות עצבים, חרדות שמן הסתם הרבה אימהות מכירות במצבים כאלה. לא רק שהרב שלום ארוש והרב אליעזר רפאל ברוידא הצילו את החיים שלי, אלא גם את של ילדיי. לא יודעת אם אצליח להודות להם מספיק על מה שהם עשו בשבילי, אבל מה שאני כן יכולה לעשות הוא לשתף אתכם בחוויות/ניסיונות שלי בתקווה שמשהו מהם יעזור לכם (המשהו החיובי כמובן). אני מקווה שבזכות מה שהשם מזכה אותי לכתוב כאן, לא רק שיעזור לכם להתמודד עם השדים הפנימיים ולהתגבר עליהם, אלא שאתם בעצמכם תשתפו אחרים ועל ידי זה תעזרו להם. אז מה המסר העיקרי של המאמר הזה?
 
אמונה – זה דבר אמיתי שעוזר ועובד! תפילה אישית – זה דבר אמיתי שעוזר ועובד! גם אם אנחנו מרגישים לפעמים שאנחנו מדברים עם אף אחד, השם באמת באמת איתנו, מקשיב לכל מילה שאנו מוציאים מהפה. אי אפשר לשרוד בשום אפשרות בלעדיה. העולם שלנו משתגע מיום ליום. כבר אי אפשר להתעלם או להתכחש לעובדה שהשם מעורב בכל פרט בחיינו. אז בואו נתקרב עוד צעד אחד אליו וניתן לאורו להיכנס לתוך ליבנו ומוחנו. כולנו יכולים להיות מנצחים במרתונים הרוחניים שלנו. אז תנעלו את הסינקרס וצאו  לדרך!