חשבון נפש לאומי

בכל מקום יש להרגיש את הזוועה
ולדעת שמדובר בתמרור עצור עבורנו.
זאת לא עוד טרגדיה שצריך לתקתק
בלשון ולהיאנח אנחה מעושה בתוספת
משפט משתתף…
 
 
רוצחי תינוקות? בדם קר? באמצע השינה? קשה לתאר אומה נבזית ושפלה יותר מבני דודנו, בניו של ישמעאל, צאצאיהם של אחיו של יצחק אבינו, שרצחו את בני משפחת פוגל הי"ד בישוב איתמר.
 
למרות "הקרבה המשפחתית", ההבדל גדול מאוד וגבוהים המסכים המבדילים בינינו ובין בניו של ישמעאל. הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, ואילו אנו כבני מלכים. אך כשנעשים על ידם מעשים שלא ייעשו, אנו, למרבה הצער, לא יכולים להצדיק את עצמנו ולומר שידינו לא שפכה את הדם הניגר כמים לאחר כל מעשה משטמה שכזה.
 
בעבר, היהודים והערבים היו גרים בשכנות. באותו רחוב, באותה חצר. הם עזרו זה לזה בגוף ובנפש, הושיטו יד בכל עת, שמרו בלילות על ילדינו הרכים וטיפלו בהם במסירות. אין סבתא שלא העבידה בירושלים של אז כובסת ערבייה, עד כדי כך שהן למדו לדבר בשפת האידיש. בתור שכנים, הם נטלו חלק בכל שמחותינו והביאו מתנות יקרות ערך.
 
בלילות, היו חלק מן האנשים קמים לתיקון חצות ועושים את דרכם לעבר הכותל המערבי. הם צעדו בחשיכה, בסמטאות בהן גרו ערבים, אך הם לא פחדו כלל. שכן, שרר שלום וכבוד הדדי ביניהם. הערבים העריכו את היהודים וחוכמתם. מה גם, שהם עזרו להם בעניינים רבים. אפילו השלטון הטורקי הציב חיילים לסייע לרבנים בשמירת התורה ומצוותיה. ביום שבת היו עומדים בשערי העיר ועוזרים לרבנים לבדוק את כיסיו של כל יהודי שרצה לצאת מחומת העיר החוצה, כדי שלא יעבור על איסור "הוצאה" החמור. ועוד כהנה וכהנה…
 
זה היה הווי החיים והאווירה בעיר העתיקה שבירושלים, בטרם באו ה"מחדשים".
 
ומה היום?
 
היום הם מתהלכים בראש מורם ובגו זקוף, מבצעים פיגועים חבלניים וגורמים למותם של מאות אנשים חפים מפשע. מה גרם לשינוי? מדוע אותם בני דודים הפכו את עורם לשנוא אותנו שנאת מוות? מדוע עד היום הם חפצים להשמידנו וכבר הספיקו לערוך נגדנו שש מלחמות גדולות ולשפוך את דמים רבים שלנו?
 
כותב המגיד הירושלמי, הרב בן ציון ידלר זצ"ל: "יש לנו להתאבל על עיר הקודש חברון, שלפני שנים מעטות היה בה ישוב גדול של יהודים, ספרדים ואשכנזים. וישבו היהודים עם הערבים יחד ולא היה פחד כלל. כל זה היה בזמן שקיימו בה תורת ומצוות והבושה והצניעות וקדושת ישראל הייתה נכרת ברחובות…
 
"אבל, בעוונותינו הרבים, מזמן שגברה בחברון יד החילונים והכניסו לשם בתי ספר ושיעורי ערב, ואף בחורים ובתולות היו מטיילים בימים ובלילות יחדיו, אז הכניס הקב"ה שנאה כבושה בלב הערבים לישראל והרגו מהם הרג רב… אבותינו, בקדושתם ובטהרתם, כבשו את העיר והפכוה לישוב יהודי. ואנו, בעוונותינו הרבים, החרבנו אותו. מעת שביטלו את כל הסייגים לצניעות וקדושה שנתקנו על ידי ראשונים שהיו כמלאכים, ירד המצב מטה מטה. הכניסו בגדי פריצות תחת מלבושי הצניעות. ובלוריות תחת פיאות וזקן. ספרים חיצוניים ועיתונים תחת חומש ותהילים. נתקיים בנו הפסוק: "ולא יראה בך ערוות דבר  ושב מאחריך". נסתלקה לה השכינה. ובתי הכנסיות והמדרשות, שמהם לא פסק קול תורה, חלקם נשרפו, נחרבו. והשאר, יושבים בהם הערבים ועושים כרצונם. נתקיים בנו מחדש הפסוק: "באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קדשך". אוי לנו שעוונותינו גרמו לכך"… והדברים מצמררים.
 
אין כל ספק, ואף אחד אינו יכול להתנער ולומר שכל העסק הזה לא קשור אליו. כן, אותם חיות אדם המסוגלים לחדור לבית ולשחוט כבהמות אב ואם ושלושה מילדיהם, כשביניהם תינוקת בת שלושה חודשים, הם אלה שנחשבים למקל שאיתו הקב"ה מכה בנו כדי שנשוב אליו. אי אפשר לשמוע את מה שקורה ולעבור הלאה. על כולנו מוטל לפשפש במעשינו. יהודים הם עם אחד, משתתפים בשמחתו של השני, אך גם, לא עלינו, בכאבו. עם ישראל הוא כמו גוף. בשעה שכואבת האצבע הקטנה ביותר כל הגוף חש את הכאב, כך שאי אפשר להתעלם ממנו. בכל מקום יש לחוש את הזוועה ולהפנים שמדובר בתמרור עצור עבורנו. זאת לא עוד טרגדיה שצריך לתקתק בלשון ולהיאנח אנחה מעושה בתוספת משפט משתתף. ומיד לאחר מכן, להיכנס לפיצרייה מדיפה ניחוח מגרה. כל מקרה אמור לגרום לנו לעצור ולבדוק מה החלק שלנו בו. כי לעולם אי אפשר לדעת באיזה מעשה יכולנו למנוע טרגדיה נוספת.
 
ננסה לחשוב, כיצד היה נראה הסיפור אם זה חלילה היה קורה לשכנים או למכרים קרובים? בודאי שהתגובה שלנו הייתה שונה לחלוטין. ככל שהאסון מתקרב אליך, הוא יותר מרעיד אותך. לדוגמא: סיפרה לי אישה שכאשר הגיעה לאוזניה הידיעה המחרידה על האסון באיתמר, היא ממש התעלפה. בהמשך, היא סיפרה לי ששלושה חודשים קודם לכן היא שהתה בבית יולדות, לאחר לידת בתה. במיטה לידה שכבה אישה נחמדה, גם היא חובקת תינוקת ענוגה ורכה. זו הייתה הגברת פוגל מאיתמר הי"ד. הן העבירו שעות ביחד והתחברו זו עם זו. אותה אישה לא יכלה לשאת את המחשבה שכעת הם אינם. מה ראו להם הרוצחים לשחוט תינוקת שחלב על שפתיה? במה פשעה? חיות אדם, כבר אמרנו…
 
כך נוטים אנשים לקחת ללב אסון כשהוא קרוב אליהם. אך אנו יהודים ואלו הם אחינו. כולנו בנים לעם אחד ושומה עלינו לחוש את צער השני כצערנו ולתרגמו למעשים, על מנת שלא יישנו סיפורים כאלו. אין צורך לומר, משום שכל אחד יודע טוב מאוד מהן נקודות התורפה שלו, ובמה בעיקר קשה לו. ועם נקודות אלו, אפשר להתחזק למען הגאולה שבוא תבוא.
 
אנו חייבים לקב"ה על חיינו. על נשימה שבכל רגע ורגע. ובכל פעם שמשהו קורה, עלינו לזכור להודות שלא נמצאנו במקום האסון וניתנת לנו לחזור בתשובה בלי ייסורים. על כל רגע של שקט יש לברך ולהשיב להשם על תגמוליו אלינו.
 
המלחמה האחרונה בעזה מראה לנו עד כמה אבסורדי לא להכיר טובה. מהיכן בדיוק מגיע לעיר עזה החשמל אם לא מאשקלון? האם הם היו יכולים להסתדר רגע אחד בעלטה? ובכן, הם נהנים מאותו חשמל ולאחר מכן שולחים קסאמים וגראדים לאותו מקום שהיטיב עימם.
 
ועוד דבר, מה היו עושים פצועים מעזה? להיכן הם מגיעים כדי לקבל טיפול רפואי? מן הסתם, פעמים רבות לבית החולים באשקלון… ואחר כך, אותו רופא שטיפל בהם במסירות והדיר שינה מעיניו, יכול להיהרג כתוצאה מקאסם שנשלח על ידי אחיו של החולה. זוהי כפיות טובה לשמה ויש לקחת זאת לתשומת הלב. משום שבדרך כלל, נגע שרואים אצל השני, מצוי גם אצלנו. יכול להיות שרק במידה מועטת, אך זה דורש חיזוק. בעת מלחמה, הגבולות צריכים להיות מתוקנים וחסומים על ידי חיילים כיאות, הרבה יותר מזמן רגיל. הכרת הטוב היא הא"ב של היהדות, שהרי יהודי הוא מלשון הודיה. וכעת מה שנדרש מאיתנו זה לא רק לומר בפה, אלא גם ובעיקר להשיב לקב"ה במעשים. להשתדל יותר ממה שצריך. תמיד טוב שתהיינה מניות נוספות. וכמו שבעיתות מלחמה צריך לאגור מזון נוסף משום שהכמות הרגילה לא מספיקה, כך יהיה זה לטובתנו אם נאסוף עוד מעשים טובים, נתינה, השתתפות ועזרה, נשיב להשם על כל חסדיו שעושה עימנו, בבחינת: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי".
 
הגיע זמן לעשות חשבון נפש לאומי. נעתיר לפני נשוכן במרומים, שהמצב העכשווי של זריקת מושלי המדינות מעל כיסאם יהיה הכנה לקראת ביאת גואל, וכל הרע יתהפך לטובה גדולה ועצומה, אמן!!
 
 
* * *     
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"