מהי הצלחה?

הנאום התמוה

באחד הסיפורים המפורסמים ביותר שלו, מספר רבי נחמן על מלך זקן שראה שבנו כבר ראוי למלוכה והחליט להכתיר אותו למלך עוד בחייו ולהעביר אליו את שרביט ניהול המדינה. זה היה טכס מרגש ושמח מאוד עבור כל הממלכה ועבור בית המלוכה.

מה שהפתיע את כולם היו דבריו התמוהים של המלך ברגעי השיא של השמחה, בנאום המרכזי של הטכס. וכך אמר המלך לבנו לעיני כל העם:

“בני היקר, יש לי יכולת לנבא עתידות, ואני יודע שאתה תיפול מכס המלכות. ברצוני להדריך אותך כיצד עליך להתנהג בשעות הקשות הללו. למרות שמדובר בניסיון קשה ושובר, אני מצווה עליך שלא תהיה בעצבות בכלל, אלא תהיה רק בשמחה. ותדע לך, שאם תהיה עצוב – אני אהיה שמח על כך שאתה לא מלך, כי אם תהיה בעצבות, אתה בעצם מראה שאינך ראוי למלוכה; אבל אם תהיה בשמחה בזמנים הקשים – אני אהיה בשמחה גדולה ויתֵרה מאוד”.

ארבע קושיות

זהו קטע הפתיחה מתוך סיפור ארוך מאוד. רק על הקטע הזה אפשר לכתוב ספרים שלמים. אבל אנחנו נשאל כמה שאלות קטנות, כדי להוציא מכאן מסרים פשוטים אלינו:

שאלה ראשונה: איך אפשר להיות בשמחה כאשר אדם מאבד את כל חשיבותו ומעמדו? שאלה שנייה: אחרי הכול זה דבר טבעי להיות בעצבות בשעת משבר. אם כך, מדוע אם אדם נעשה עצוב בשעת משבר הוא ‘אינו ראוי למלוכה’? שאלה שלישית שהיא קשה מאוד בעינָי: כל אבא מצטער כאשר בנו שרוי בצער. כאן המלך הזקן אומר לבנו האהוב: “אם תהיה עצוב בשעה שתרד מהמלוכה, אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך”. לכאורה המלך צריך להצטער צער כפול מכופל: לא די בכך שבנו עובר משבר קשה ומאבד את מלכותו, הוא גם שבור ועצוב – איפה הלב האבהי שמשתתף בצרת בנו? איך המלך יכול לשמוח מכך? שאלה רביעית: מדוע המלך אומר את הדברים האלה לבנו דווקא ברגעי ההכתרה שהם הרגעים השמחים ביותר?

מהי הצלחה?

וננסה בסייעתא דשמיא לענות על השאלות:

ראשית המעשה הזה הוא משל על חיי האדם בעולם הזה. בורא עולם נותן לכל אחד מלכות, כלומר תפקיד. והבורא הוא חי וקיים ורואה איך האדם ממלא את תפקידו.

איך אפשר לשמוח בשעה שמאבדים את המלוכה? התשובה היא, שמי שחי את האמת שהמלוכה לא שייכת לו – אף פעם לא מרגיש שהוא איבד את המלוכה. כאשר המלך זוכר תמיד שכל מלכותו היא מאת הבורא וזו רק שליחות מסוימת ותפקיד שנותן לו הבורא, והוא לא מרגיש שהמלכות שייכת לו – גם כאשר הוא נופל מן המלוכה הוא לא מתרגש, כי הוא יודע שה’ נתן לו שליחות של מלך ועכשיו הוא נותן לו שליחות אחרת. ההצלחה שלו לא תלויה במלוכה, אלא היא תלויה רק בלעשות את רצון הבורא בכל מצב כרצונו.

אם כן מדוע זה כל כך חמור להיות בעצבות? כי תכלית האדם והבריאה היא האמונה. והאמונה לא נמדדת בשעה שאתה מצליח. אדרבא, האמונה נמדדת דווקא בשעת הירידה והנפילה. רק אז מתגלה אם אתה חי באמונה או לא. ומכיוון שבן המלך עצוב בשעה שהוא מאבד את המלוכה הוא בעצם מראה שהוא חשב שהמלוכה שייכת לו; הוא לא ידע לקשר את הכול לקדוש ברוך הוא, וממילא הוא רחוק מהאמונה בתכלית הריחוק וזה היפך התכלית שלו והתכלית של הבריאה.

ואיך המלך שמח כאשר בנו נופל? נכון שהמלך הוא גם אבא, אבל הוא קודם כול אחראי על הממלכה ורוצה בטובת העם והעולם. הוא מינה את בנו למלך כי הוא האמין שבנו ראוי לכך, אבל אם בנו לא חי באמונה ולא מגלה את האמונה בהתנהגותו – זה מלך שמזיק לעם ולעולם.

ומדוע המלך הזקן אומר את זה בטכס ההכתרה? מכיוון שכדי להצליח לעמוד בניסיון כל כך קשה, זו עבודה שצריכים לעבוד עליה כבר מרגע ההכתרה. ההדרכה לא מתייחסת לרגע המשבר, אלא היא מעשית כבר עכשיו, בתחילת המלוכה, המלך הצעיר חייב להפנים ולהכיר ולהזכיר לעצמו מידי יום שהוא רק שליח של הבורא ושהמלוכה לא שייכת לו. העמידה בניסיון תלויה בזה.

לשמוח בכל מצב

בשבוע שעבר כתבנו שאמונה היא הכרת הטוב. אמונה היא להכיר במציאות שהבורא טוב והוא עושה רק טוב. רק מי שמכיר טובה לבורא בכל יום ויום מימי חייו – רק הוא חי באמת את המציאות שהכול שייך לבורא עולם, ורק הוא יכול להיות בשמחה תמיד גם בנפילות ובזמנים קשים.

החיים מלאים זמנים קשים. כאשר הכול מתנהל על מי מנוחות, האמונה לא באה לידי ביטוי, אי אפשר לדעת כמה אמונה יש לך. רק ברגע הנפילה והקושי מתגלה כמה אמונה יש לבן אדם. אבל ההכנה לרגעי הנפילה היא בכל יום בחיים. בכל יום שבו אתה מודה לה’ מכל הלב על הטוב ועל הרע – אתה קונה עוד ועוד אמונה שתעמוד לך בזמנים הקשים.

ואם הגיע לך זמן קשה, חלילה, ואתה לא מצליח לשמוח – עליך דווקא לשמוח עוד יותר שמשמיים בעצם מראים לך שחסרה לך אמונה וממקדים אותך לעבוד על המטרה העיקרית שלשמה הגעת לעולם הזה.

ולמעשה, מי שרוצה לחיות חיים מאושרים באמת בכל מצב, חייב להבין שהוא צריך לרצות רק דבר אחד בחיים האלה: לרצות אמונה. לא מעניין אותי כלום, לא מלוכה ולא הצלחה, לא בריאות ולא פרנסה – אני רוצה רק אמונה. ההצלחה שלי היא רק להחזיק באמונה. כל הצלחה שאין בה אמונה היא כישלון, וכל כישלון שיש בו אמונה הוא הצלחה!

איפה הצדק?

פרשת השבוע שלנו עוסקת בחטא המרגלים. כאשר עם ישראל בכו בכייה של חינם, שזה ההיפך הגמור מהכרת הטוב שהיא האמונה – הם הראו בעצמם שהם לא ראוים לארץ ישראל ולא ראוים לבית המקדש והם בעצם גזרו על עצמם בכייה לדורות.

חז”ל מלמדים אותנו שה’ אמר לבני ישראל: “אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות” תמיד שאלתי איפה כאן הפרופורציה? מה קורה כאן? הם עשו חטא אחד וישלמו עליו בסבל בלתי פוסק לדורי דורות של אלפי שנים?! איפה הצדק? איפה היושר?

אבל לפי מה שהסברנו כאן, בכייה לדורות היא לא עונש, אלא זו תוצאה ישירה. אם אתה בוכה ואתה לא מסוגל לראות את הטוב ולהאמין בבורא – אתה גוזר על עצמך חיים של בכייה, חיים של סבל.

ומידה טובה מרובה פי חמש מאות: אם אתה מאמין בבורא ומודה לו תמיד על הטוב ועל הרע, ויש לך זמן קבוע בכל יום להודות לה’ ולהתפלל על האמונה ולהתקדם באמונה – אתה בעצם סולל במו ידיך את הדרך לחיים טובים ומאושרים, חיים של אושר ושמחה בכל מצב.

ונסיים במסר החשוב ביותר שיוצא מהקטע מסיפורי מעשיות שבו פתחנו. המלך אומר לבנו: “אבל אם תהיה בשמחה כאשר אתה יורד מהמלכות, אני אהיה בשמחה יתֵרה וגדולה מאוד”. כי אין דבר שעושה נחת רוח לה’ יתברך כמו גילוי של אמונה בכל מצב!