איזה בניין אתה בונה?

איזה בניין אתה בונה? תלוי מהן
התוכניות שלך. אתה יכול לבנות בניין
בשיכון עולים פשוט, בלי מעלית או
חניה, או שאתה יכול לבנות בניין רב
קומות מפואר. עניין של בחירה.
 
 
ימי ספירת העומר ניתנו לנו כהכנה למתן תורה – חג השבועות, ימים המסוגלים למי שאכן רוצה ומשתדל.
 
עם ישראל שהה בארץ העבדות, מצרים, במשך מאתיים ועשר שנים. בכל אותו זמן הם עבדו לחינם. אף אחד אינו יכול להצביע על הצורך שבשבילו בנו את פיתום ורעמסס, הפירמידות העצומות. העבודה נועדה למטרה אחת ויחידה – לשעבד את היהודים, שישכחו שיש להם חיים מעבר לעבודה ויאנקו תחת עול הטיט והלבנים, ואלו ימלאו את ראשם ומוחם ויתפסו את מקומם של המחשבות על מטרת בואו של היהודי לעולם, מהותו. בקיצור, שלא יוותר להם זמן לשוב אל השם. ואז, ברגע כה קצר, הוציא הקב"ה ברחמיו את עם ישראל ממצרים. ושם נאמר: "עבדיי הם", לא עוד עבדים לחינם. קבלת התורה הכניסה את עם ישראל למצב שבו הם עובדים למען מטרה נשגבה, למען המלך בלבד.
 
ישנו משל על עבד ששועבד ביד עריצה בביתו של מעבידו. הלה, ממש רדה בו עד קצה כוח הסיבולת שלו, עד שפעם אחת, באישון לילה, החליט העבד לברוח. וכך יצא בשקט לתוך העלטה הסמיכה שבחוץ והחל לרוץ כדי להתרחק כמה שיותר. בדרכו הוא חלף על פני שודדים, התחמק מחיות רעות ונחשים, עד שבאמצע הדרך הוא קצת התייאש ואמר לעצמו: "מה עשיתי? הרי שם לפחות הייתה לי קורת גג ולחם לאכול. ואילו עכשיו אני נתון לחסדי המדבר והדובים הטורפים ושרוי ללא מזון ושתיה מספיקים". תוך כדי כך, הוא שמע שקשוק של גלגלי עגלה שקטעו את חוט מחשבותיו. העגלה נעצרה ומתוכה הציץ ראש של אדם שהיה עטור במדים.
 
"האם תסכים לבוא עימי ולהיות אחד ממשרתיו של המלך ירום הודו?" שאל.
 
חכך האיש בדעתו ולבסוף החליט: "וכי מה אפסיד? לפחות תהיה לי מיטה ולא אצטרך לדאוג לשאר צרכיי". וממחשבה למעשה, עלה על העגלה. כשהגיעו, נוכח לראות שאינה דומה עבדות למלך לעבדות אדם רגיל. שכן, עבודה בארמון המלוכה מקנה תואר של כבוד ותגמול מיוחד על כל פעולה.
 
בדיוק במצב כזה היו שרויים עם ישראל כאשר יצאו ממצרים. בתחילה הם היו שיכורים מן החופש, אך לאחר שעבר זמן מה, החלו מתחרטים על הצעד שנקטו בו, במיוחד כאשר גילו את התנאים הקשים בדמות חיות רעות, הליכה במדבר וים לכל האופק. ואז שאל אותם הקב"ה: "התרצו להיות עבדיי? האם תחפצו לקבל את התורה?". והם ענו מיד: "נעשה ונשמע!" אך הם לא תכננו ואפילו הופתעו לגלות שמאותו רגע ואילך הם נכנסים לחיים של שגרה, שבה ישנן עליות ומורדות, שזהו חלק בלתי נפרד ממנה.
 
ציר הזמן היהודי סובב מסביב ללבנה שגדלה וקטנה במהלך החודש. ישנם זמנים ותקופות, כך שפעם אחת יש להעלות את רף השמחה. ולעיתים, צריך דווקא להנמיך. ובכן, כאן מתעוררת תמיהה: כיצד יתכן שלאחר מאתיים ועשר שנות גלות וציפייה עמוקה לגאולה, מעלים אותנו על מסלול מקובע של עליה וירידה? מדוע לא התאימו את חיינו למעגל שבו סובבת השמש, שהיא מסודרת ולא נצפים בה שינויים ותמורות כלשהם?
 
אלא, ברגע שיצאנו ממצרים, נכנסנו בעצם להתחלה חדשה, תחילת דרך שאמורה להוביל אותנו לקראת קבלת התורה בהר סיני. וכעת, כשעומדים על החץ עליו מסומנת המילה "התחל", יש לאחוז ראש ולזכור לאן אמורים להגיע!
 
הגוף והנשמה משמשים אצלנו ביחד. הגוף מושך לדברים הקשורים לעולם הזה, ואילו הנשמה חפצה לרחף במקומות הראויים. כך נוצר מצב של עליות וירידות, במקביל ללבנה שאינה נמצאת באותו גודל במשך החודש כולו.
 
רבי נחמן מברסלב זיע"א מכנה את הכוחות הללו בשם "מושך" ו"מכריח". כוח המושך של הנשמה מוביל כלפי מעלה, ואילו הגוף מכריח לרדת.
 
מורים לנו רבותינו שתכלית העבודה, כלומר השילוב בין הכוחות, היא ההתבטלות. היכולת לחוש התחדשות ולעמוד איתן במאבק תמידי. וזה גורם נחת רוח עצומה בשמים. יש להבין שכאן לא משנה מהי כמות העבודה הדרושה לכל אחד, לזה שזכה ולא קשה לו להיות מיושבי אוהלים וללמוד תורה במשך יום שלם, ואף לזה שגופו "מכריחו" בצורה הקשה ביותר. כל אחד במקום שלו צריך להרגיש תמיד כאילו הוא מתחיל מהתחלה.
 
מרגע שאמרנו "נעשה ונשמע" הפכנו להיות עבדיו של מלך מלכי המלכים. השכר רב הוא וכדאי. ואף הכבוד על הזכייה הזו לא נסתר מעימנו.
 
כעת אנו נמצאים בשבעת השבועות שבין חג הפסח לחג השבועות, בהם אנחנו זוכים להכין עצמנו לקראת קבלת התורה. בכל שנה אנו באים בזמן הזה לקבל את התורה מחדש בהרגשת התחדשות. והטוב ביותר הוא להגיע ליום הגדול ולהוכיח לקב"ה שהצלחנו לשלב בין הכוחות באופן המוצלח ביותר. ריסנו את הגוף ופעלנו בצורה כזו שכל מה שיכול להועיל – נשתמש בו. כמו עם ישראל במדבר, שבכל יום תיקנו את מעשיהם והשילו מעל עצמם שער אחד של טומאה, כך שביום החמישים, יום מתן תורה, הם קיבלו את התורה מתוך קדושה וטהרה ללא שמץ של לכלוך וזכר למ"ט שערי טומאה, שבהם היו כשיצאו ממצרים. הקב"ה שלף אותם במצב השפל ביותר וקילף מהם את השכבות כמו בצל שעטוף בעטיפות רבות עד לפרי. עם ישראל שינו גוון עד לבלי הכר ממש. במצרים הם היו שקועים עמוק בתוך הבוץ ואז, כביכול חפן הקב"ה את ידיו באדמה, הוא ולא אחר, השם יתברך לא נתן לאף מלאך לעשות זאת, וכך הוציא את בני ישראל כשהם שחורים מרפש וזוהמה, וניקם עד שהפכו לזכים וצחים מרבב והכניסם למ"ט שערי קדושה.
 
וכמו במצרים, כולנו עדיין פועלי בניין, אך עתה נדרשים לבנות מבנה מסוג אחר…
 
בימים אלה אנו עמלים לבנות בניין מסוים, לשרטט את צורת האדם היהודי לקראת מתן תורה. זה מרומז באופן מעשה המצווה של ספירת העומר: בתחילה, אנו מניחים לבנים אחת על גבי השנייה – יום אחד, יום שני וכו'. לאחר מכן נוצרות שורות של לבנים, הן מקבילות לשבועות מתוך הספירה, וכך נבנה לו בניין. ואינה דומה מדרגתו של אדם ביום השלישי לספירה למדרגתו ביום הראשון, וכן הלאה.
 
במהלך ארבעים ותשעה ימי הספירה, אנו עמלים בבניית הבניין. אך כל זה אינו אלא טיפה מן הים לעומת הגדלות שאפשר להשיג בחג השבועות, שהוא הפואנטה של הימים הללו. השם יתברך שולח לנו השגות רבות בימים אלו, אשר מושוות לחומרי עזר שיקלו עלינו את הבנייה. כעת נותרה לכל אחד הברירה איך להשתמש בכלים והאם ליצור מהם בניין ב"שיכון עולים פשוט, ללא מעלית ובלי חניה", או "בניין רב קומות מפואר". זה בניין וזה בניין. הכל עניין של  בחירה, של רצון לעשות מעבר למה שנדרש… להוכיח שאנו עבדי המלך ולא עבדי עבדים ולכן אנו חפצים לרצותו. כבודו זהו כבודנו ושמחתנו.
 
כל המדרגות שקיבלנו במתנה בעת יציאת מצרים, עלינו לעשותן יסוד וקניין בנפשנו על ידי עבודה עצמית, משום שהעלייה הפתאומית שהייתה אז, אין בכוחה לעמוד לאורך זמן, ומטבע  הדברים התרגשות ראשונית מתקררת לאחר זמן מה. כך שההכרה אליה הגיעו עם ישראל על ידי ראיית ניסים, אינה נעשית קניין עצמי של הנהגה גם בחיי היום יום. עתה הגיעה העת לבסס ולקבוע את הגדלות לצמיתות. זוהי העבודה החשובה בימים אלה – להשאיר את הרושם המיוחד של ליל הסדר בליבנו עד לזמן מתן תורה.
 
יהי רצון שנזכה לנצור בקרבנו את תחושת ההתחדשות בכל עת, כדי שליבנו תמיד יקוד באש עבודת השם ותורתו!
 
 
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"