אסירה לתודה

כשיום ההולדת בפתח, שאלת
המתנות עולה מאליה. מה אקבל?
ואולי בעצם, מה אני מבקשת
באמת? לומר תודה. להיות אסירה
לתודה. זה הכל.
 
 
לקראת יום הולדתי הממשמש ובא, אני חשה בבירור, כמעט כל רגע, עד כמה החיים שבריריים. התחושה החזקה הזאת, המלווה לעיתים גם בחרדה, גורמת לי, למרבה הפלא, להרגיש אסירת תודה.
 
איזה מושג יפה זה להיות אסיר לתודה. להיות כאילו כבול אל התודה בלי יכולת להתנתק. הלוואי ואזכה תמיד להיות כבולה למדרגת ההודיה, כי אז לא אעז לכעוס, להתעצבן ובטח שלא להתלונן. אעריך כל רגע ורגע של אימהות, של חברות, של זוגיות, ואזכה להיות מאוחדת עם הקדוש-ברוך-הוא.
 
יש אנשים שמצליחים לקיים את זה. אז או שהם צדיקים גדולים או, שחס ושלום לא עלינו, מדובר באנשים שעברו ניסיון קשה מנשוא. טוב, אני לא צדיקה גדולה, לכן אני מתפללת שלא אצטרך לעבור ניסיונות קשים מדי כדי להעריך את כל מה שיש לי.
 
הגעתי כמעט לאמצע שנות השלושים בחיי, עברתי כברת דרך, ולרוב הרבה יותר קל לי להסתכל על מה שאין ולא על מה שיש. כאילו האין ברור יותר, כמו בדפי חשבון הבנק שמדגישים את המינוס באדום ואומרים לך: 'תראה אתה בחוסר, תעשה עם זה משהו'… כך היצר הרע, מתלבש בחליפת ה"אין" הנוצצת שלו, מסנוור אותך עד כלות, עד שנדמה לך, שזה כמובן ההיפך המוחלט ממחשבה בריאה וטובה, שהאין זה כל מה שיש…
 
אבל אני משתדלת מאוד להזכיר לעצמי להסתכל על מה שיש לי, ולצערי לא תמיד מצליחה. אבל כשאני שומעת על חברה שעשתה תנועה לא נכונה עם הרגל ועיקמה אותה, ועכשיו היא זקוקה לניתוח ושיקום של שלושה חודשים, או על מכר אחר שהלך לשתות עם חברים ונפל במדרגות ואתמול הייתה הלוויה שלו, או כשאני קוראת על נהג משאית ערבי שמשתולל ברחובות תל אביב ודורס את כל מי שנמצא בדרכו… אין לי ברירה אלא להפנות את מבטי השמיימה ולצעוק:
 
אבא,  ת ו ד ה!!! תודה על כל מה שנתת….
 
כי האפשרות השנייה היא לפנות אל הדכדוך, החרדה וחוסר השקט, וזה חבריי, ממש לא חכם, לא נעים ובעיקר לא יהודי. וזה לא מקרה שבאותיות המילה הודיה תמצאו אות אותיות המילה יהודי, כי הודיה זה הכי יהודי שיכול להיות…
 
אז בשבוע של ספירת ההוד אני משתדלת ומנסה, בכל רגע שאני מרגישה בו נחת, פשוט לעצור רגע ולהודות. כשהרוח נושבת והעלים מנגנים – אני מודה, כשהתינוק שלי מחייך – אני מודה, כשיצא לי תבשיל טעים – אני מודה, ואני רק מקווה שאלמד להודות על הטוב  כמו על הרע, לשמוח גם ברגעים הקשים. גם כשיהיה חם ומזיע, וכשהתינוק שלי יבכה או כשיישרף לי האוכל.
 
כי כל המודה פטור ו"לך נאה להודות".
 
אז בואו ננצל את הטריק שנתנו לנו משמים לפתוח את הלב, לקפוץ מרוב שמחה, ונודה על הכל, על הקושי – כי אנחנו לא מבינים שום דבר בחשבונות שמים, ועל הטוב – שיש ממנו הרבה יותר מאשר רע.
 
 ושהשם ישמור על כל אלה – על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק.