בגן החכמה עמודים 215-216
הגן היומי בגן החכמה עמודים 215-216: זֶה הַכְּלָל: אָדָם שֶׁמַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ הַשְׁגָּחָה מְדֻיֶּקֶת עָלָיו, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל טוֹב, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הַמְּצִיאוּת...
זֶה הַכְּלָל: אָדָם שֶׁמַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ הַשְׁגָּחָה מְדֻיֶּקֶת עָלָיו, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל טוֹב, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הַמְּצִיאוּת שֶׁלּוֹ מְדֻיֶּקֶת וְהוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וּמִמֵּילָא יֵשׁ לוֹ עַיִן טוֹבָה וְלֵב טוֹב לַאֲחֵרִים, כִּי טוֹב לוֹ עִם עַצְמוֹ.
וְהֶחָכָם הַנַּ”ל גַּם כָּל הָעוֹלָם הָיָה בְּעֵינָיו כְּלֹא כַּנַּ”ל, מִכָּל-שֶׁכֵּן אִישׁ כָּזֶה, שֶׁנִּדְמֶה לִמְשֻׁגָע, אַךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן, מֵחֲמַת אַהֲבַת נְעוּרִים הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם הָיָה מְקָרְבוֹ, וְנָסַע עִמּוֹ לְתוֹךְ הָעִיר…
הֶחָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְכָזוֹ גְּדֻלָּה, שֶׁהוּא מַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ שֶׁהוּא הֲכִי מֻצְלָח בָּעוֹלָם, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם בְּעֵינָיו כְּלֹא, מִכָּל שֶׁכֵּן הַתָּם הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם רְגִילִים הוּא נִדְמֶה לִמְשֻׁגָּע, וְהִנֵּה הוּא רָץ לִקְרָאתוֹ וּמְדַבֵּר אִתּוֹ! רַק זֶה מַה שֶּׁהָיָה חָסֵר לוֹ! אֵילוּ בּוּשׁוֹת! אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן, הוּא זוֹכֵר לוֹ אַהֲבַת נְעוּרִים, וְהוּא מְקָרֵב אוֹתוֹ, וְזוֹ נְקֻדַּת הַזְּכוּת שֶׁבִּזְכוּתָהּ הוּא יִנָּצֵל מֵרֶדֶת שַׁחַת, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה.
וְהַשְּׁנֵי בַּעֲלֵי-בָּתִּים הַנַּ”ל, אֲבִיהֶם שֶׁל אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים, מֵתוּ בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהָיָה הֶחָכָם מְשׁוֹטֵט בַּמְּדִינוֹת, וְנִשְׁאֲרוּ הַבָּתִּים שֶׁלָּהֶם. וְהַתָּם, שֶׁהָיָה בִּמְקוֹמוֹ, נִכְנַס לְבֵית אָבִיו וִירָשׁוֹ, וְהֶחָכָם, שֶׁהָיָה בַּמְּדִינוֹת, לֹא הָיָה מִי לְקַבֵּל הַבַּיִת, וְנַעֲשָׂה כָּלֶה וְאָבוּד בֵּית הֶחָכָם, וְלֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּלוּם…
מַה פֵּרוּשׁ “וְנַעֲשָׂה כָּלֶה וְאָבוּד בֵּית הֶחָכָם”? וְכִי בַּיִת יָכוֹל לָלֶכֶת לְאִבּוּד? אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, שֶׁאוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הֶחָכָם שׁוֹטֵט בָּעוֹלָם, וְהִתְנַסָּה בַּמֶּה שֶּׁהִתְנַסָּה, לֹא הִסְתַּכְּמוּ רַק בְּשׁוֹטְטוּת וְהִתְרַחֲקוּת גּוּפָנִית, אֶלָּא בְּעִקָּר בְּהִתְרַחֲקוּת רוּחָנִית, וְהוּא הִתְרַחֵק מֵהַדֶּרֶךְ הַמְקֻבֶּלֶת, מִכָּל חָכְמַת הַחַיִּים שֶׁצָּבְרוּ אֲבוֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבוֹתָיו, מִכָּל הַמָּסֹרֶת שֶׁעָבְרָה מִדּוֹר לְדוֹר, וְסָמַךְ רַק עַל שִׂכְלוֹ: אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲנִי מֵבִין. כְּמוֹ שֶׁיֶּשְׁנָם הַרְבֵּה בְּיָמֵינוּ שֶׁמַּחֲזִיקִים עַצְמָם שֶׁהֵם יוֹתֵר חֲכָמִים מִכָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בַּבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, וּמְזַלְזְלִים בַּהוֹרִים שֶׁלָּהֶם, כִּי לְדַעְתָּם הֵם לֹא מְבִינִים שׁוּם דָּבָר, וּמְבַטְּלִים אוֹתָם, וְחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם יוֹדְעִים אֶת הַדֶּרֶךְ לַחַיִּים, וְחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם יְכוֹלִים בְּשִׂכְלָם לְהַחֲלִיט שֶׁהַמִּנְהָגִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם אוֹחֲזִים בָּהֶם, הֵם מִנְהָגִים חַסְרֵי פֵּשֶׁר וכו’ ח”ו, וְאוֹמְרִים: “רַק מַה שֶּׁאֲנִי מֵבִין מְקֻבָּל עָלַי”. “עַד שֶׁאֲנִי לֹא אָבִין אֶת הַדָּבָר, אֲנִי לֹא אֲקַיֵּם אוֹתוֹ”, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. לְעֻמָּתוֹ, הַתָּם נִשְׁאַר בִּמְקוֹמוֹ וּבָנָה אֶת עַצְמוֹ עַל אֲדָנִים שֶׁהִתְבַּסְּסוּ וְהִתְבָּרְרוּ עַל יְדֵי אֲבוֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבוֹתָיו, בְּעִנְיְנֵי מִדּוֹת וְיֹשֶׁר וְדַעַת וכו’, וּמִמֵּילָא יָרַשׁ אֶת “הַבַּיִת”, שֶׁמְּסַמֵּל אֶת כָּל זֶה.
כַּאֲשֶׁר אָדָם מִתְרַחֵק מִמְּקוֹרוֹתָיו, הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה אוֹצָר עָצוּם הוּא מְאַבֵּד. הוּא מְאַבֵּד אֶת כָּל הַטּוֹב וְהָרוּחָנִיּוּת וְהַמּוּסָר וְהַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת שֶׁל כָּל חָכְמַת הַחַיִּים שֶׁלָּמְדוּ וְיָגְעוּ בָּהּ אֲבוֹתָיו וְהַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, שֶׁאוֹתוֹ הַטּוֹב הוּא לְמַעֲשֶׂה הַיְרֻשָּׁה הַיְקָרָה בְּיוֹתֵר: מִדּוֹת טוֹבוֹת; הֶרְגֵּלִים טוֹבִים; סְיָגִים וכו’, וְיַחַד עִם זֶה הוּא עָלוּל לְאַבֵּד גַּם אֶת הַזְּכֻיּוֹת שֶׁעוֹמְדוֹת לוֹ בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו. וְזֶה פֵּרוּשׁ – “וְנַעֲשָׂה כָּלֶה וְאָבוּד בֵּית הֶחָכָם”, דְּהַיְנוּ שֶׁאִבֵּד אֶת כָּל הַמָּסֹרֶת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת בִּנְיַן הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְהַמּוּסָר וְהַהַנְהָגוֹת הַיְשָׁרוֹת שֶׁל אֲבוֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבוֹתָיו, וְגַם אִבֵּד אֶת זְכוּת אֲבוֹתָיו, כִּי הֲרֵי הוּא נִתֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵהֵם וּבָז לָהֶם, וְלָמָּה יְקַבֵּל אֶת זְכוּתָם?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור