בגן החכמה עמודים 155-156

נִמְצָא, שֶׁהַדָּבָר הַיְחִידִי שֶׁיָּכוֹל לְהַפִּיל אֶת הָאָדָם, הוּא רַק כְּשֶׁחוֹשֵׁב עַל הֶעָבָר שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם הָאָדָם אוֹמֵר: אֲנִי מַתְחִיל הָרֶגַע הַתְחָלָה חֲדָשָׁה – זֶה גּוֹמֵר אֶת הַיֵּצֶר הָרַע לְגַמְרֵי. אָדָם כָּזֶה אֵין לוֹ יֵצֶר הָרַע. כִּי מַה שֶּׁיַּגִּיד לוֹ הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה וכד’, הוּא יֹאמַר לוֹ: מַדּוּעַ אֵין לִי תַּקָּנָה? הָרֶגַע הַזֶּה אֲנִי מַתְחִיל. וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ: אֵין לְךָ עוֹלָם הַבָּא! – לָמָּה לֹא? אֲנִי מַתְחִיל מֵעַכְשָׁו. אוֹ: אַתָּה אָבוּד! – לָמָּה אָבוּד? הָרֶגַע הִתְחַלְתִּי. הָרֶגַע נוֹלַדְתִּי.

וְזֶה מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לְאוֹתוֹ בָּחוּר צָעִיר שֶׁנָּפַל: אַתָּה צָעִיר. הַחַיִּים לְפָנֶיךָ! אֲבָל הוּא לֹא הָיָה מוּכָן לִשְׁמֹעַ, וְאָמַר: לֹא. אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מֶה עָבַרְתִּי, וְאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ כַּמָּה נִסִּיתִי וכו’. אֲנִי כְּבָר אָבוּד וְזֶהוּ זֶה. וְשׁוּב אָמַרְתִּי לוֹ: טוֹב. שָׁמַעְתִּי הַכֹּל, אֲבָל תִּשְׁתַּחְרֵר! תַּתְחִיל מֵעַכְשָׁו! אַתָּה צָעִיר וכו’ – שׁוּם דָּבָר לֹא עָזַר. הוּא לֹא הָיָה מוּכָן לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהֶעָבָר שֶׁלּוֹ. וְזֶה נִקְרָא שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע נִצַּח אוֹתוֹ. לָכֵן כְּשֶׁבָּא רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב, וְנוֹתֵן אֶת הָעֵצָה הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת, בְּוַדַּאי כָּל מִי שֶׁהוֹלֵךְ אִתָּהּ, אֵין לוֹ יֵצֶר הָרַע. הוּא פָּשׁוּט נוֹתֵן לַיֵּצֶר הָרַע מַכָּה נִצַּחַת– וְשׁוּב אֵין לוֹ שׁוּם גִּישָׁה לָאָדָם הַזֶּה.

כִּי מַה זֹּאת זִקְנָה לְמַעֲשֶׂה? שֶׁהָאָדָם מַרְגִּישׁ: אֲנִי כְּבָר עָבַרְתִּי, וּכְבָר אֵין לִי כֹּחַ, וּכְבָר אֵין לִי יְכֹלֶת וּכְבָר אֵין לִי סִכּוּי וכו’ – זוֹ נִקְרֵאת זִקְנָה. וְהָעֵצָה לְזֶה: שֶׁיַּעֲשֶׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, וּבָזֶה הוּא נִצָּל מֵהַיֵּצֶר הָרַע שֶׁל הַזִּקְנָה הַנִּקְרָא “זָקֵן”.

דַּף חָדָשׁ

לֹא פַּעַם קָרָה, שֶׁבָּאוּ אֵלַי אֲנָשִׁים מְיֹאָשִׁים וּמְדֻכָּאִים, שֶׁרָאִיתִי שֶׁאֵין לִי שׁוּם עֵצָה בִּשְׁבִיל לַעֲזֹר לָהֶם, מִלְּבַד הָעֵצָה הַבָּאָה: חָתַמְתִּי לָהֶם עַל דַּף, שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ עַל עַצְמִי אֶת כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁהָיוּ לָהֶם עַד אוֹתוֹ הָרֶגַע, בִּתְנַאי שֶׁיַּסְכִּימוּ לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה. פָּשׁוּט רָאִיתִי, שֶׁבְּלֹא זֶה הֵם לֹא יִהְיוּ מוּכָנִים לִשְׁכֹּחַ אֶת מַה שֶּׁהָיָה וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ. לָכֵן גַּם אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁאֲנִי מוּכָן לַחֲתֹם עַל כָּךְ בְּנוֹכְחוּת עֵדִים, רַק כְּדֵי שֶׁיַּתְחִילוּ מֵחָדָשׁ. לָמָּה עָשִׂיתִי זֹאת? וְכִי יֵשׁ לִי כֹּחַ לָקַחַת אֶת הַעֲבֵרוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ? בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא. אֶלָּא, יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה רְצוֹן הַשֵּׁם שֶׁהָאָדָם הַזֶּה יַחֲלִיט שֶׁהוּא מַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֲרֵי יוֹדֵעַ שֶׁהָאָדָם הַזֶּה נִמְצָא בְּמַצָּב שֶׁל יֵאוּשׁ, וּמַרְגִּישׁ שֶׁכָּל חַיָּיו אֲבוּדִים, עַד שֶׁהוּא לֹא מוּכָן לָזוּז יוֹתֵר, וּבֶאֱמֶת, רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא, שֶׁהָאָדָם יִשְׁכַּח הַכֹּל, וְיַעֲשֶׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, וּכְשֶׁיַּעֲשֶׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה בְּלִי עַצְבוּת וְיֵאוּשׁ, הוּא יַעֲשֶׂה הַרְבֵּה מִצְווֹת, וְיַעֲשֶׂה עוֹד מַעֲשִׂים טוֹבִים וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיִתְחַזֵּק וכו’, וְסוֹף כָּל סוֹף הוּא יְתַקֵּן אֶת כָּל הֶעָבָר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן, אִם הוּא יִשָּׁאֵר בַּיֵּאוּשׁ שֶׁלּוֹ, שֶׁאָז הוּא אָבוּד. לָכֵן יָדַעְתִּי שֶׁהַשֵּׁם מַסְכִּים אִתִּי וּמְקַבֵּל אֶת הָעֵצָה הַזֹּאת, שֶׁאֲנִי אֶחְתֹּם לְאוֹתוֹ אָדָם מְיֹאָשׁ עַל אוֹתָהּ הִתְחַיְּבוּת, וְהָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה לְאוֹתוֹ אָדָם, אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיִּתֵּן לוֹ כֹּחַ לִשְׁכֹּחַ לְגַמְרֵי אֶת הֶעָבָר, וּלְהַאֲמִין שֶׁהַחַיִּים לְפָנָיו, וְלַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה וְלֹא לְהִזְדַּקֵּן וְלֹא לְהִתְיָאֵשׁ.

לָכֵן כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהַחֲלִיט: אֲנִי מַתְחִיל מֵהָרֶגַע הַזֶּה. וְהַלְוַאי שֶׁכָּל אֶחָד יַכְנִיס אֶת הַדִּבּוּר הַזֶּה לַלֵּב, וְיִקַּח אֶת הָעֵצָה הַזֹּאת וְיַחֲלִיט שֶׁבְּכָל יוֹם הוּא יַעֲשֶׂה כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, וְיַחֲשֹׁב: אֲנִי לֹא מִזְדַּקֵּן! אֲנִי לֹא מִתְיָאֵשׁ! וְכָכָה מֵרִבּוּי הַהַתְחָלוֹת, בַּסּוֹף הוּא יַעֲשֶׂה הַרְבֵּה תְּשׁוּבָה וּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְיַצְלִיחַ.