בגן החכמה עמודים 149-150

וּמַה שֶׁכָּתַב, שֶׁאַף כַּאֲשֶׁר הָאָדָם חוֹטֵא, אֵינוֹ עוֹבֵר עַל רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא זֶה גּוּפָא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְרַק הָאָדָם טוֹעֶה וְסוֹבֵר שֶׁעוֹשֶׂה נֶגֶד רְצוֹן הַשֵּׁם, וְעַל זֶה יֵעָנֵשׁ, עַל שֶׁסּוֹבֵר שֶׁעוֹשֶׂה נֶגֶד רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. יוֹצֵא מִדְּבָרָיו, שֶׁאָדָם שֶׁחוֹטֵא, הוּא לֹא נֶעֱנַשׁ עַל מַה שֶּׁנִּכְשַׁל, כִּי זֶה הָיָה רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּכָּשֵׁל, אֶלָּא הוּא נֶעֱנָשׁ עַל הַכְּפִירָה, עַל שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁהוּא עָשָׂה אֵיזֶה דָּבָר נֶגֶד רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּאִלּוּ שֶׁהוּא מְצִיאוּת שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלֹא רְצוֹן הַבּוֹרֵא. נִמְצָא, עַל מָה הָאָדָם נֶעֱנָשׁ? עַל שֶׁעוֹבֵר עַל הָאֱמוּנָה! וְזֶה מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ, שֶׁכָּל עִקַּר הַבְּחִירָה הִיא הַיְדִיעָה, דְּהַיְנוּ הָאֱמוּנָה: אוֹ שֶׁבּוֹחֵר נָכוֹן, וּמַאֲמִין שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָבָר הָיָה בִּרְצוֹן הַשֵּׁם, אוֹ שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁהוּא עָשָׂה נֶגֶד רְצוֹן הַשֵּׁם, וְרוֹדֵף אֶת עַצְמוֹ.

רוֹאִים מִדִּבְרֵי הַגָּאוֹן הַזֶּה, שֶׁלְּכָל הַדֵּעוֹת, הַתַּכְלִית – הִיא הָאֱמוּנָה, וַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם – הִיא הָאֱמוּנָה, וְכָל עִקַּר הַבְּחִירָה – הִיא הָאֱמוּנָה. וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם חַי בֶּאֱמוּנָה, הוּא לֹא חוֹטֵא לְעוֹלָם. אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁחוֹשֵׁב “אֲנִי” – זוֹ הַכְּפִירָה, כִּי אִם זֶה “אֲנִי”, זֶה לֹא הַשֵּׁם ח”ו! וְזוֹ הַכְּפִירָה, וְזוֹ הָעֲבֵרָה הַיְחִידָה שֶׁיֶּשְׁנָהּ בָּעוֹלָם.

סִבָּה וּמְסוֹבֵב

וְזֶה מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאָיו, רַק אַחֲרֵי שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְהוּא שָׂמֵחַ בִּשְׁלֵמוּת עַל מַה שֶּׁעָבַר, כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל בִּרְצוֹן הַשֵּׁם, וְכָכָה הַשֵּׁם רָצָה. וְאִם כֵּן זֶה הֲכִי טוֹב כָּכָה, וְאָז הוּא עוֹשֶׂה אֶת כָּל חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ בְּלִי שׁוּם רְדִיפָה עַצְמִית, כִּי הוּא לֹא שׁוֹאֵל שְׁאֵלוֹת עַל עַצְמוֹ, מֵאַחַר וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בִּכְלָל לֹא מְצִיאוּת, אֶלָּא הוּא שׁוֹאֵל: לָמָּה הַשֵּׁם לֹא עָזַר לִי בַּדָּבָר הַזֶּה? מָה הַמֶּסֶר בְּכָךְ? מֶה הָיָה חָסֵר לִי שֶׁבִּגְלָלוֹ הַשֵּׁם לֹא עָזַר לִי? אוּלַי חִסָּרוֹן שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי מַסְפִּיק עַל הַנּוֹשֵׂא, וְלָכֵן נִכְשַׁלְתִּי בּוֹ? אוּלַי חֲסֵרוֹת לִי תְּפִלּוֹת? אוּלַי חֲסֵרָה לִי אֵיזוֹ קַבָּלָה מְסֻיֶּמֶת שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה תָּלוּי בָּהּ וכו’. זֶה הַכְּלָל: הוּא לֹא רוֹדֵף אֶת עַצְמוֹ לָמָּה נִכְשַׁל, אֶלָּא בּוֹדֵק – בְּלֹא שׁוּם חֲלִישׁוּת הַדַּעַת, וּבְלִי בְּכִיּוֹת, וּבְלִי שׁוּם חֹסֶר בְּשִׂמְחָה – מָה הַשֵּׁם רוֹצֶה לְלַמֵּד אוֹתוֹ, וּבְאֵיזֶה אֹפֶן הַשֵּׁם רוֹצֶה לְקָרֵב אוֹתוֹ עַל יְדֵי עֲבֵרָה זוֹ שֶׁנִּכְשַׁל בָּהּ, וּמַדּוּעַ לְמַעֲשֶׂה הַשֵּׁם לֹא עָזַר לוֹ? מַהוּ הַמֶּסֶר שֶׁלּוֹ אֵלָיו? וְהוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ בִּשְׁלֵמוּת.

כִּי מַה שֶּׁעָבַר – כְּבָר לָמַדְנוּ, שֶׁזֶּהוּ רְצוֹן הַשֵּׁם שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ, וְהַשְּׁאֵלָה הִיא: אֵיךְ לוֹמְדִים מִזֶּה לְהַבָּא? כִּי כָּאָמוּר, גַּם הַדֶּרֶךְ וְהַסִּבָּה שֶׁהִתְגַּלְגֵּל עַל יָדָהּ הַכִּשָּׁלוֹן הַזֶּה, יֵשׁ בָּהּ מֶסֶר: לָמָּה דַּוְקָא כָּכָה הִגַּעְתִּי לִידֵי כָּךְ.

לְמָשָׁל: מִישֶׁהוּ הִסִּית אוֹתוֹ לַחֲטֹא – לָמָּה הַשֵּׁם גִּלְגֵּל שֶׁיִּכָּשֵׁל דַּוְקָא עַל יְדֵי שֶׁיּוּסַת עַל יְדֵי פְּלוֹנִי? מָה הַמֶּסֶר בְּזֶה? אוּלַי צָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת דַּעְתּוֹ בָּאֱמֶת, וְלֹא לְהִגָּרֵר אַחַר דֵּעוֹת שֶׁל אֲחֵרִים? אוֹ שֶׁמָּא צָרִיךְ לִגְדֹּר אֶת עַצְמוֹ מִמַּגָּע אִם אֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים?

אוֹ שֶׁנִּכְשַׁל בִּגְלַל שֶׁהִתְגַּבְּרָה עָלָיו תַּאֲוָה מְסֻיֶּמֶת, יִתְבּוֹנֵן: מַדּוּעַ? אוּלַי לֹא הָיָה לוֹ מַסְפִּיק חֵשֶׁק וְרָצוֹן לְהִתְגַּבֵּר? וְהַמֶּסֶר הוּא לְהִתְחַזֵּק בִּתְפִלּוֹת וּלְהַגְבִּיר אֶת הָרָצוֹן וְהַחֵשֶׁק לְהִתְגַּבֵּר עַל הַתַּאֲוָה הַזֹּאת? אוֹ אוּלַי לֹא יָדַע אֶת חֹמֶר הֶעָווֹן וְהַשְׁלָכוֹתָיו, וְהוּא צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִלְמֹד עַל הַנּוֹשֵׂא?

וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ – יֶשְׁנָן אֵין סוֹף דֻּגְמָאוֹת, לְכָל דֶּרֶךְ וְסִבָּה שֶׁנִּכְשַׁל עַל יָדָהּ, וּלְכָל תּוֹצָאָה שֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, עַל כָּל הַדֶּרֶךְ שֶׁעָבַר עַד שֶׁנִּכְשַׁל, וְלִלְמֹד מַהוּ הַמֶּסֶר שֶׁל הַשֵּׁם אֵלָיו וְכֵיצַד יִנְהַג לְהַבָּא, וּמַה יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ וכו’ וכו’, וְכָךְ הָאָדָם מִתְקָרֵב לַהַשֵּׁם, בְּלִי רְדִיפָה עַצְמִית, מִכָּל מַצָּב, וְכָךְ הַכֹּל – זֶה “אֱמוּנָה”! – גַּם חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ – כֻּלּוֹ אֱמוּנָה! הֵן הַדֶּרֶךְ שֶׁהֵבִיאָה אוֹתוֹ לַחֲטֹא, וְהֵן הַתּוֹצָאָה שֶׁל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת, דְּהַיְנוּ הַחֵטְא עַצְמוֹ – הַכֹּל אֱמוּנָה. וְגַם הַדֶּרֶךְ אֵיךְ לְהִמָּנַע לְהַבָּא מִלַּחֲטֹא – הַכֹּל אֱמוּנָה. וְרַק כָּכָה הָאָדָם לוֹמֵד לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם מִכָּל דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה לוֹ.