סכנה: מתינות

היום, להתחתן כזוג צעיר ולהישאר
נשואים לאורך שנים וימים (עד שהמוות
יפריד) נראה כמו משהו הזוי, פנאטי.
העולם הולך ומשתגע, והכל 'במתינות'…
 
 
לפני שבועיים ניסיתי לספר לאחת מחברותיי על כמה תובנות, מתוך רבות, שהשם זיכה אותי לאחרונה, בעיקר על החשיבות של אכילה נכונה ובריאה, ועד כמה אנחנו צריכים להימנע מג'אנק-פוד.
 
סיפרתי על מה שבדיוק למדתי על שומנים, וכמה אנו צריכים לאכול יותר שומן, יותר משאנו חושבים, אבל רק הבריאים שבנינו יכולים להרשות זאת לעצמם, כמו שמן זית, שמן קוקוס וחמאה (ולא, אין כאן טעות דפוס).
 
ופתאום, החברה שלי נכנסה למצב של הגנה, והדבר הבא שהבנתי שקורה הוא הרצאה שקיבלתי ממנה על ש'צריך לעשות הכל במתינות'. חברתי אוהבת דיאט קולה (שהיא מן הסתם אחד הדברים הכי לא בריאים שאדם שותה). היא גם אוהבת אייס-קפה (כנראה הדבר השני הכי לא בריא לשתות). היא אוהבת את המטוגנים של מקדונלדס (הכשר למהדרין), היא אוהבת מאפים, עוגות פאי וקוגל – הכל במתינות, כמובן.
 
אחרי שהוכיתי בקו המוביל של 'הכל במתינות', כל מה שאמרתי נשמע קיצוני, אפילו פנאטי. אם יש סלט על השולחן ולידו ג'אנק (מכל הסוגים) – אז מה הבעיה? אם אני אוכלת הרבה פירות – עם כל הג'אנק – מה הבעיה? אחרי הכל – 'קצת מכל מה שאתה אוהב לא יפגע אותך', עוד גישה מפורסמת והרווחת בקרב הציבור 'המתון'…
 
אבל אחרי השיחה הזו, שהאימרות הללו נורו בכל אפשרות כששוחחנו על 'להשתנות' או על 'לצמוח' – אפילו עם משהו ברור כמו אכילה נכונה – התחלתי לתהות: מאיפה באות כל הגישות והאימרות האלה? ואז התחלתי לשאול את עצמי: האם האישור וה'בסדר' שמצטרף אליהן בא מתוך פרספקטיבה יהודית?
 
וככל שחשבתי על זה לעומק, כך הבנתי שהן לא. אחרי הכל, התורה היא אמת, והאמת לעולם לא תסכים עם הצהרות כמו: קצת רצח, קצת לגנוב, קצת לבזוז. או – קצת לשדוד, קצת לנאוף וקצת להתאכזר. ממש לא.
 
התורה לא מרככת את המילים בהן היא משתמשת, ובצורה ברורה מחלקת את ההתנהגות שלנו לשתי קבוצות. קבוצה אחת היא התנהגות חיובית, הכוללת מלא מצוות טובות של 'עשה' כמו לאכול כשר, לשמור את השבת, לבנות סוכה ועוד.
 
השנייה, התנהגות שלילית הכוללת את מצוות 'לא תעשה' – כמו לא תרצח, לא תגנוב, לא תשקר, לא תנאף וכן הלאה.
 
התורה מבהירה לנו שהאדם צריך לעשות כל שביכולתו כדי לקדם את קבוצת ההתנהגות הראשונה כמה שרק אפשר, ולהימנע מההתנהגות 'שמציעה' קבוצה מספר שתיים, גם כן, כמה שרק אפשר. וכמובן, 'אנחנו רק בני אדם' (עוד אימרה כואבת…) וגם הטובים שבינינו עושים דברים לא טובים. זה מקובל. זה נורמאלי. לכן ניתנה לנו מצוות התשובה. אבל כל כך הרבה אנשים לא מבינים מה זה בכלל תשובה ולמה עושים כזה עניין מכל מה שהשם מבקש מאיתנו להימנע ממנו.
 
סבלנותו ורחמנותו האינסופיות של השם יתברך לא באות במקום העובדה שאנו צריכים לומר 'סליחה טעיתי' כשאנו טועים, או שאנו לא צריכים להשתדל לעשות את הטוב ביותר כדי לתקן את מה שקלקלנו. אנחנו חייבים להודות שנכשלנו, שקלקלנו, שטעינו, ולומר להשם שאנחנו מבקשים סליחה ושאנחנו רוצים להשתפר להבא, להיות טובים יותר בעתיד.
 
אבל אם נאמר לעצמנו כל הזמן 'במתינות, הכל בסדר… אנחנו עקביים ו'עם יד על הדופק', לעולם לא נעשה זאת.
 
כשאנחנו קוראים מאמרים/ספרים העוסקים בחשיבות של שמירת העיניים, או כשאנו שומעים שיעורים המדברים על חשיבות שעת ההתבודדות – התפילה האישית עם השם במשך שעה כל יום, או כשגדולי הדור מסבירים לנו על חשיבות כיסוי הראש, או לתת מעשר – הדבר הראשון שצץ במוחנו הוא: איזו הגזמה! זה ממש קיצוני! פנאטי! ברגע שאנחנו מצליחים לאפיין משהו כדבר אמיתי, הדרך הקלה ביותר שאנו בוחרים להשתמש בה היא למחוק אותו, להעיף אותו ולהתעלם ממנו. למה? כי רבים וטובים מאיתנו חיים על פי אימרות וגישות מאוד לא יהודיות, הצהרות כאלה ואחרות לא לנו, כמו 'אפשר הכל אבל במתינות', 'זה מבוקר, אין צורך לדאוג, זה לא פוגע'… אפילו אם זה נוגד לחלוטין את מה שגדולי הדורות לימדו ועדיין מלמדים אותנו, את מה שהתורה מלמדת אותנו, ואת מה שהשם יתברך בעצמו רוצה מאיתנו.
 
כנות בסיסית נדרשת כדי לקבל את 'הכל במתינות' (ושות') כמידה שלילית שאינה משתייכת לקבוצת ההתנהגות החיובית.
 
לפני מאה שנים, נשים היו מתעלפות אם מישהו היה מדבר לידן בשפה זולה ובוטה. לפני חמישים שנה, חברה מנומסת הייתה מזדעזעת משימוש בשפה זולה ולא יפה, ופה הילדים היה נשטף בכל מה שה'גדולים' בחרו להכניס לתוכו: סבון, מלח… כדי לנקות אותו ממילים לא יפות.
 
היום, כולם מקללים ומגדפים. מנהיגים 'דתיים' מקללים. מנחי תוכניות בתוכניות ילדים מקללים. פעוטים מקללים. אימהות מקללות. אבות מקללים. סבתות מקללות. היום, התנהגות לא ראויה (במילים עדינות) היא משהו 'בהישג יד'. תוכלו למצוא אותה בכל מקום, כל מה שהיה פעם, לפני חמישים שנה, 'מתון' הפך לקיצוני וכואב. היום, אפילו ההיגיון הבסיסי, המתון, המוסר המקובל, בסטנדרטים של לפני חמישים שנה, נראה 'קיצוני'.
 
היום, להתחתן כזוג צעיר ולהישאר נשואים לאורך שנים וימים (עד שהמוות יפריד) נראה כמו משהו הזוי, פנאטי. היום, להסתובב בחוץ כשגופך מכוסה בבגדים, שמור מכל העיניים שבחוץ רק לבעלך, נשמע קיצוני ומטורף.
 
זה עולם שהולך ומשתגע.
 
בנוגע אלי, אני מתחילה לבחון שוב הרבה אמרות והצהרות שצצות בראשי כל הזמן, בודקת אם אני רוצה באמת לחיות על פי הערכים שהן מייצגות. בכל פעם שאני תופסת את עצמי מתרצת עם איזו אמרה וותרנית, או 'מחליקה' עם 'הכל במתינות', אני מנסה לאתגר את עצמי. להשתנות. לפחות לנסות.
 
כי אני לא רוצה (וגם לא דוגלת) ב'אפשר הכל אבל במתינות' (וכן, זה מאוד פוגע). אני לא רוצה לקיים מצוות, לזכות בברכות, מידות טובות, בריאות או בעולם הבא – ב'מתינות'. אני רוצה כמה שרק אפשר.
 
ואם זה עושה אותי 'דתייה קיצונית', אז שיהיה.