בגן החכמה עמודים 169-170

לִפְנֵי שֶׁנַּעֲבֹר לַקֶּטַע הַבָּא, נַזְכִּיר לְעַצְמֵנוּ שׁוּב: הַתָּם הַקָּדוֹשׁ יָגַע וְטָרַח מְאֹד מְאֹד, עַד שֶׁהִצְלִיחַ לְהוֹצִיא מִתַּחַת יָדָיו מִנְעָל, וְלַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הָיְתָה זוֹ נַעַל מְשֻׁלֶּשֶׁת, שֶׁזֶּה הֲכִי גָּרוּעַ שֶׁאֶפְשָׁר: מִלְּפָנִים לוֹחֶצֶת וּמֵאָחוֹר רְחָבָה וְנִשְׁמֶטֶת… אֲבָל הוּא שָׂמַח בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו, וְלֹא שִׂמְחָה שֶׁל חֹסֶר בְּרֵרָה אוֹ שִׂמְחָה מְאֻלֶּצֶת בִּשְׁבִיל לִשְׂרֹד, אֶלָּא שִׂמְחָה שְׁלֵמָה מְלֵאָה בְּתַעֲנוּג וַהֲנָאָה, וְאֵין זֶה מֵחֲמַת שֶׁהָיָה טִפֵּשׁ וְחָשַׁב שֶׁהַנַּעַל טוֹבָה – הוּא יָדַע הֵיטֵב שֶׁהִיא מְשֻׁלֶּשֶׁת וְלֹא נוֹחָה וכו’, אֲבָל הוּא שָׂמַח בַּתּוֹצָאָה שֶׁהַשֵּׁם נָתַן לוֹ, כְּפִי שֶׁהֶאֱרַכְנוּ כְּבָר.

וְעַתָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא נַחֲשֹׁב שֶׁהַדֶּרֶךְ שֶׁל הַתְּמִימוּת בָּאָה לוֹ לָאָדָם בְּקַלּוּת, בְּלִי נִסְיוֹנוֹת, בְּלִי בִּזְיוֹנוֹת וכו’, מְתָאֵר הָרַבִּי אֶת תְּגוּבָתָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ לְנֹכַח שִׂמְחָתוֹ הָרַבָּה שֶׁל בַּעֲלָהּ הַתָּם.

וְהָיְתָה שׁוֹאֶלֶת אוֹתוֹ: אִם-כֵּן מִפְּנֵי מָה שְׁאָרֵי רַצְעָנִים נוֹטְלִים שְׁלשָׁה זְהוּבִים בְּעַד זוּג מִנְעָלִים, וְאַתָּה לוֹקֵח רַק חֲצִי טָאלֶער (הַיְנוּ זָהוּב וָחֵצִי)?…

הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁל אִשְׁתּוֹ מְרַמְּזוֹת עַל כָּל מִינֵי הִתְגַּבְּרֻיוֹת וּבִזְיוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם, הַבָּאִים לְקַלְקֵל אֶת תְּמִימוּתוֹ וְשִׂמְחָתוֹ. אוֹ שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מַכְנִיס בּוֹ מַחְשָׁבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סְפֵקוֹת וְגַם שְׁאֵלוֹת עַל דַּרְכּוֹ, אוֹ שֶׁשְּׁלוּחָיו – בִּדְמוּת אֲנָשִׁים קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים – טוֹעֲנִים כְּלַפָּיו: מִמָּה אַתָּה מִתְלַהֵב כָּל כָּךְ? הֲרֵי כָּל חֲבֵרֶיךָ מַצְלִיחִים יוֹתֵר מִמְּךָ.

כִּי כָּל אָדָם שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַתְּמִימוּת וְהַשִּׂמְחָה, אֲזַי הַיֵּצֶר הָרַע וְהָאֲנָשִׁים שֶׁסְּבִיבוֹ מוֹנְעִים אוֹתוֹ מְאֹד מֵעֲבוֹדָה קְדוֹשָׁה זוֹ, כִּי מִסְתַּכְּלִים עָלָיו בְּעַיִן בִּקָּרְתִּית, וְחוֹלְקִים עַל שִׂמְחָתוֹ וּתְמִימוּתוֹ, וְעַל הָאָדָם לִהְיוֹת חָזָק מְאֹד כְּנֶגֶד כָּל אוֹתָן הַמַּחְשָׁבוֹת, וְכָל אוֹתָן הַתְּגוּבוֹת שֶׁל בְּנֵי הָעוֹלָם הַמַּחֲלִישִׁים אוֹתוֹ מִשִּׂמְחָתוֹ, וְזֶה מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַתָּם – מִיָּד הוּא מְבַטֵּל אֶת כָּל הַטְּעָנוֹת הַנַּ”ל וּמֵשִׁיב לְאִשְׁתּוֹ:

הֵשִׁיב לָהּ: מַה לִּי בָּזֶה? זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי!…

לִפְנֵי שֶׁנַּעֲבֹר לְהַסְבִּיר אֶת תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַתָּם, נִתְבּוֹנֵן: אִשְׁתּוֹ מְעִירָה לוֹ וּמְבַזָּה אוֹתוֹ. הַאִם הוּא עוֹנֶה לָהּ בְּכַעַס? הַאִם הוּא מַחֲזִיר לָהּ בְּבִזְיוֹנוֹת? לֹא וָלֹא – הוּא מַסְבִּיר לָהּ בְּסַבְלָנוּת וּבְנֹעַם: מַה לִּי בָּזֶה? זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי, וְעוֹד לָמָּה לָנוּ לְדַבֵּר מֵאֲחֵרִים וכו’…

מִזֶּה נִלְמַד לְעִנְיַן שְׁלוֹם בַּיִת, שֶׁכַּאֲשֶׁר אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם חוֹלֶקֶת עָלָיו וְאֵינָהּ מַסְכִּימָה אִתּוֹ, וּמַקְשָׁה עָלָיו קֻשִׁיּוֹת וְאַף מְבַזָּה אוֹתוֹ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֶת הַסַּבְלָנוּת וְהַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי לַעֲנוֹת לָהּ בְּנֹעַם וְלְסַבֶּר אֶת דַּעְתָּהּ, וְלָרֶדֶת אֵלֶיהָ וּלְהָאִיר לָהּ אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיג. כָּל זְמַן שֶׁבַּעַל אֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל לְהָאִיר גַּם בְּאִשְׁתּוֹ אֶת מַה שֶּׁמַּשִּׂיג בְּרוּחָנִיּוּת, זֶהוּ פְּגָם בִּשְׁלוֹם בַּיִת. כִּי צָרִיךְ הַבַּעַל לְהָאִיר בְּאִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁהַחַמָּה מְאִירָה בַּלְּבָנָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ יִחוּד גָּמוּר וּשְׁלֵמוּת אַחַת בֵּין שְׁנֵי בְּנֵי הַזּוּג.