לאלף את החיה

מאושר הוא האדם שיכול לומר
שהוא אילף את החיה שבו והוא
משקיע את כל כוחו בדבר האמיתי.
כי שור זה דבר מצוין, כל עוד הוא
סוחב על כתפיו את העול…
 
 
רבי שמעון בר יוחאי זי"ע מלמד אותנו בספרו – הזוהר הקדוש, שהמטרה העיקרית בעצם בריאת העולם היא שנכיר את השם יתברך ונתקרב אליו. ישעיה הנביא מדבר על עניין זה באומרו, שכל מה שנברא – הכל כדי לגלות את כבודו של השם. במילים אחרות, אנו מוקפים בגירויים שמגלים את כבוד השם ועוזרים לנו להתקרב אליו ולהכיר אותו. שקיעה מרהיבה, רכס הרים מלכותי או כנפיו של פרפר – הם מספר דוגמאות לכבוד הזה. כל מה שצריך לעשות הוא רק להסתכל מקרוב על עיניה של הדבורה או על לב האדם, ופשוט לפצוח בשירת הלל ושבח לבורא עולם בכל הכוח.
 
אם ביקרתם פעם בצפון קנדה או באלסקה, הגוף אולי הרגיש את הקור, אבל מספיק להסתכל על האורורה בוראליס – הזוהר הצפוני, שרוקד בשמים בלילה כדי לחמם את הלב. איך אפשר לראות דברים כמו הזוהר הצפוני או זנב מפואר של טווס ולא לאהוב את בורא עולם? זה רק מראה כמה הגוף הגשמי והגס מפריע להנאה האמיתית של הנשמות שלנו בעולם זה.
 
רבי נחמן מברסלב מתייחס לנקודה זו – של הגוף והנשמה – בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (חלק א, תורה ל"ז) שם הוא כותב, שהגוף והנשמה מקבילים ומתאימים להיבט של אדם ובהמה, חומר וצורה – גשמיות ורוחניות, חכמה וסכלות, חושך ואור, חיים ומוות. במילים אחרות, גוף, בהמה וחומר (גשמיות) מתקשרים עם חושך ומוות. הם סופניים ויום אחד הם נגמרים, מגיעים אל קיצם. אך מן הצד השני, האדם "האמיתי" היא הנשמה המתקשרת עם אור ורוחניות – אלה חיים שלעולם לא נגמרים. דעת, או מודעות רוחנית, משמעה לבחור את האור על פני החושך ולאפשר לרוחניות לגבור על החומר (הגשמיות).
 
ההבדל בין אדם לבהמה הוא שלאדם יש נשמה, פוטנציאל אינסופי להשגת אור רוחני לא מוגבל. הבהמה לא יכולה להגיע לשום מקום רוחני, גוף בשר ודם ותו לא, עם אינסטינקטים בסיסיים לצורך הישרדות. היא יכולה להרגיש קשורה למי שמעניק לה אוכל ומטפל בה. ומן הצד השני, לשנוא את הפוגעים בה או המאיימים על קיומה. אבל היא נשארת במצבה הקבוע ולא זזה, מבחינה רוחנית, לשום מקום. אין לה סולם רוחני לטפס עליו ולהגיע לגבהים בהתקרבות לבורא עולם. היא נשארת פיזית, גשמית.
 
אדם שנשאר במצב גשמי-פיזי, במקום קבוע בסולם הרוחני, לא מקיים את המשימה המיועדת לו, המשימה אותה נשלח למלא כאן בעולם הזה. זה הטיפוס הקלאסי של אדם שלא מימש את היכולות שלו כדי להגיע להישגים אותם הוא צריך להשיג, והישגיו הרוחניים לא עולים על אלה של הבהמה. כי הבהמה נבראה כדי לספק את צרכיה הגשמיים כדי להישרד. אין לה שום התענגות או סיפוק משום דבר שאינו קשור להישרדות הגשמית שלה. מנקודת מבט זו, כאשר אדם נהנה מלהשביע את רעבונו הגופני, הוא בדרגה של בהמה. וגרוע מזה, וכשרעב זה לא נקשר כלל להישרדות, אלא אדרבה – מזיק ופוגע בגוף, אז הוא גרוע יותר מהבהמה. חיות ובהמות בורחות מאש ועשן. אנשים שואפים טבק (סיגריות) לתוך הריאות שלהם – זפת ורעל לכל הדעות. שום חיה עלי אדמות לא עושה דבר כזה…
 
אז אנחנו רואים, דרך ההתבוננות באדם מול הבהמה, את הניגוד בין הרוחניות והגשמיות. הנשמה שלנו היא העצמיות הרוחנית שלנו, והיא מסוגלת להשיג דרגות רוחניות כפי שהמלאך הגדול ביותר לא מסוגל להשיג. ושוב, הגוף שלנו הוא גשמי-פיזי. אם אנו בוחרים בשביל התענוגות הגופניים, אנו נמצאים בדרגה של בהמה ואפילו נמוך מזה. אך אם אנו הופכים את הגוף שלנו לכלי המבטא את משאלות הנשמה, אז אנחנו אפילו מעל המלאכים. זה, למעשה, הסבר תמציתי של המושג – בחירה חופשית. בחירת האור הרוחני, הדעת, על פני החושך של סכלות ואשליות עצמיות, לבחור בנשמה על פני הגוף, ברוחניות על פני הגשמיות.
 
ושלא תטעו, הגוף שלנו הוא זה שמקיים את המצוות. אם נגיע למשך שעה לחדר כושר מכיוון שהמטרה שלנו היא להפגין את שרירים מפותחים על שפת הבריכה, אז מה הבדל בינינו לבין הבהמה? אבל, אם אנו עושים בדיוק את אותה פעולה כדי לפתח את כוח הסיבולת לעבודת השם, להיות חזקים יותר, אז השרירים שלנו נעשים כלים לרוחניות. אם אתם אוכלים צלעות כבש כדי לשמור על איזון טוב של ויטמין ה-B-12, שהמוח זקוק לו ללימוד התורה, אז אתם עושים מצווה. אבל אם אנחנו אוכלים בשר רק כדי לספק את תאוות האכילה, תאווה גופנית, אז אין כאן שום מצווה.
 
רבי שמעון בר יוחאי מסביר, בזוהר הקדוש, את המשמעות הפנימית של המטה של משה רבינו ע"ה, שהפך לנחש. הוא אומר שאם אנו משתמשים בכל דבר שישנו בבריאה כדי לספק את תאוות הגוף, אז פעולה זו היא כמו בליעת נחש. אולם, אם אנו משתמשים באותו דבר כדי לקיים מצווה או לצורך עבודת השם, אז פעולה זו היא המטה של משה המחזק את הנשמה שלנו. וזה מה שאומר שלמה המלך ע"ה בספרו – "קהלת" (ז, יד): "את זה לעומת זה עשה האלוקים" – כל דבר בבריאה יכול לשמש את האדם לטוב או להיפך. האטום יכול להאיר את העולם, או להרוס אותו. אנחנו יכולים להאכיל את הגוף או את הנשמה. אנחנו יכולים להשתמש בעולם הזה כדי להשיג מודעות וידיעות רוחניות ולתקן את נשמותינו, או שאנו יכולים להשתמש בעולם הזה כדי להיכנע לבעיות בריאותיות, מחלות וכן הלאה, שנובעות מאכילה לא נכונה (ג'אנק פוד), אלכוהול, סמים, סיגריות ועוד שאר תאוות גופניות.
 
התורה ותאוות הגוף הם שני דברים שונים, אבל גם האפשרויות היחידות העומדות בפני האדם – או רוחניות או גשמיות. השם נותן את התורה לאלה המסוגלים לשלוט בגופם ולהכניעו בפני הנשמה. אם ראשו של האדם שקוע בתאוות הגוף, אז לימוד התורה שלו – גם אם יש לו I.Qגבוה מאוד – יהיה שטחי מאוד.
 
חכמינו ז"ל מלמדים אותנו סיפור על אריסטו. כולנו יודעים שלאריסטו היה I.Qגבוה מאוד. ועם כל מנת המשכל הגבוהה שלו, הוא נמצא פעם שיכור כלוט, מריח נורא מאלכוהול במקום מטונף באתונה. תלמידיו, שהיו לבושים בשמלות הלבנות האריסטוקרטיות שלהם, מצאו אותו שוכב בבוץ. הם כמעט התעלפו ולא האמינו למראה עיניהם.
 
"האם זה אתה, אריסטו?" שאלו.
 
הפילוסוף המפורסם ענה להם מתוך ערפול חושים: "באולם הלימודים אני אריסטו. כאן, אני רק שיכור"…
 
לעם ישראל אין שום הבדל בין בתוך אולם הלימודים או מחוצה לו. לכן אנו נקראים בני תורה. כולנו קיבלנו את התורה וחיים על פיה 24 שעות ביממה. מאושר האדם שיכול לומר שהוא אילף את החיה שבו ומשקיע את כל כוחו בדבר האמיתי – עבודת השם. כי שור זה דבר מצוין, כל עוד הוא סוחב על כתפיו את עול התורה והמצוות.