אוכל לנשמה

ידעתי שזה לא רק הדמיון שלי,
אבל גם ידעתי שהשם לא רצה
שאבחר בדרך הקלה. נכנסתי לרכב
ונסעתי לכותל, לברר מה בדיוק
הוא רוצה ממני.
 
 
אוכל לנשמה, חלק 1
 
שנה שעברה הייתה קצת שנה קשה בשבילי, מבחינה רוחנית. כל יום השם ניסה אותי עם משהו חדש, כאילו מבקש ממני למתוח את עצמי, את האמונה שלי כדי שאאמין בטובו, ברחמנותו ובחסדיו. הרבה 'חושך' היה בשנה זו אבל, בסופו של דבר, זה היה הכלי שהכיל הכי הרבה טוב. עכשיו, תודה לא-ל, אני גרה במקום שמתאים לי ולמשפחתי. הרבה זמן התמודדתי עם 'המפלצת' שיש לכל אחד מאיתנו, ושהרבה אנשים אפילו לא מעיזים להסתכל עליה או להתמודד איתה. ומבחינה רוחנית ושכלית, לא זכורה לי תקופה בה הייתי כל כך שמחה ומאושרת כמו שאני היום.
 
אבל אותה שנה, מאז סוכות, הרבה נושאי בריאות העסיקו אותי. אחד אחרי השני נאלצתי להתמודד איתם. זה התחיל כשהרגשתי שאני מאבדת את הכוחות שלי, והעיניים שלי נעשו מוזרות ומשונות יום אחרי סוכות.
 
דעת קהל נכנסה לתמונה. חברות האיצו בי ללכת לרופא כי הן היו משוכנעות שמדובר במשהו רציני, ובעיקר הן רצו 'שאתמודד עם זה'.
 
אז הלכתי לרופא עיניים, רק כדי לוודא שאין זיהום או דלקת כלשהי בעיניים, ומעבר לזה, לא הלכתי לכל בדיקות הדם שהייתי צריכה לעשות, בדיקות לסוכרת, בדיקות לבלוטת התריס, ולכל רשימת הבדיקות שאתם מעלים או לא מעלים בדעתכם.
 
למה? כי ביקשתי מהשם, שוב ושוב, שיראה לי מה הוא רוצה שאעשה, והתשובה שחזרה על עצמה בתפילה האישית (ההתבודדות) הייתה, ש'המבחן' היחיד שעלי לחשוש ממנו הוא המבחן שהוא נותן לי, כלומר לבטוח בו שהוא יידע אותי מה בדיוק אני צריכה לעשות. והדבר היחיד שצריך להעסיק אותי, בעניין זה, הוא רק להמשיך לעבוד על מידת האמונה שלי, ולהמתין בסבלנות.
 
וזה היה קשה. מאוד קשה. כי העיניים שלי לא החלימו גם כשחלפו עוד מספר ימים. הם נשארו כך במשך שבועות. ואחרי מספר שבועות, התפללתי עוד קצת והגעתי למסקנה שאני צריכה להיפגש עם תזונאית. ידעתי שאני לא אוכלת נכון כבר הרבה שנים, וחשבתי שאולי השם רוצה שאקח את כל העניין של הצד ה'פיזי' של החיים קצת יותר ברצינות.
 
כי אני, אם לא ידעתם, אדם מאוד קיצוני.
 
מאז שעליתי לארץ ישראל השתחררתי מהגשמיות, מכל סוגי ה'תיאבון' למאכלים כאלה ואחרים ומכל מיני דברים 'משמחים'. הרמב"ם כותב, שהדרך היחידה בעזרתה אתה יכול להגיע ל'שביל הזהב', כלומר לדרך האמצע, מצריכה ממך להגיע לצד ההפוך והקיצוני של ההתנהגות/מידה אותה אתה רוצה לתקן. ואז, כעבור זמן מה, תחזור שוב, בהדרגה, למקום הטוב באמצע.
 
אז שנים ישבתי על הרים במקום בו גרתי ועשיתי שש שעות התבודדות, כמעט כל יום, טיפלתי בגינה שלי ולבשתי את חולצות העבודה הישנות של בעלי. זה משהו רוחני מאוד קיצוני. זו הייתה תעוזה קיצונית. זה עזר לי מאוד, בקיצוניות כמובן. אבל זה קיצוני, ו'קיצוני' לא יכול להימשך לנצח.
 
אז בתחילת שנה שעברה השם החל לאזן את הקיצוניות הזו. תחילה על ידי המעבר למקום יותר נחמד, לבית חדש. ובהמשך, כשנתן לי חזרה חיי חברה שהיו חסרים לי. ועכשיו, נראה לי שזה תופס אותי בהתמקדות על צד הגשמי של הדברים מהם התעלמתי במשך שנים.
 
וחלק מזה זה אוכל. במשך שנים 'ירדתי' מהעניין של אוכל. אכלתי אותו בגלל שהייתי חייבת, אבל לא העסקתי את עצמי ולא נתתי לו להטריד אותי. ועם הזמן, כוס תה הפך לתחליף לאוכל 'ראוי' יותר.
 
אבל כמו שהתזונאית הסבירה לי, אני חייבת לעשות מאמצים מינימאליים לאכול את מה שהגוף שלי צריך. אז ניסיתי, והרגשתי הרבה יותר טוב, עם יותר אנרגיות. אבל העיניים שלי לא החלימו עדיין. התפללתי על זה הרבה וביקשתי מהשם שירפא אותי, אבל במשך שבועות הרגשתי ששום דבר לא קורה, ואז התחלתי לדאוג.
 
בינתיים, עברתי ניתוח בשפתיים, ורק אז התחלתי להבין באמת עד כמה מוגבלת הרפואה האנושית. אחרי הניסיון הזה הבנתי שגם אם זה היה משהו 'רציני', מי באמת יכול לרפא אותי אם לא השם? אני אדם מאמין. אני מדברת עם השם הרבה מאוד. אני יודעת שהוא רופא כל בשר. ודווקא אם היה מדובר במשהו 'רציני', מה כבר הייתי יכולה לעשות חוץ מלהתפלל יותר?
 
אבל זה היה מאוד לא נוח, וזה המשיך כמה חודשים, וחלק מחברותיי ממש נזפו בי על 'חוסר האחריות' והדרך בה אני מטפלת בבריאות שלי. חשבתי על זה הרבה, התפללתי על זה הרבה, והבנתי שהרבה מחברותיי באמת מאמינות שהרופאים הם אלוקים. את הולכת, מקבלת את תרופת הפלא, את הטיפול, את הניתוח, את הקרינה, ותחיי באושר ובעושר לנצח נצחים. אבל כולנו יודעים שזה לא כזה פשוט.
 
"השם", פניתי אליו יום אחד, "האם אני חסרת אחריות? אני מאמינה שאני יכולה להתמודד עם זה איתך. אני מאמינה שאתה תאמר לי אם אני צריכה לעשות משהו, שתיתן לי סימן. אם אתה רוצה שאלך לבדיקות, בבקשה תגיד לי…"
 
הסיבה שתמיד עצרתי את עצמי מללכת לבדיקות הייתה 'חכי בסבלנות ותראי'. וזה מה שעשיתי. אבל בינתיים, החלפתי כל כך הרבה דיאטות בריאות, והתחלתי להשקיע מאמצים באכילת הדברים הנכונים והבריאים בזמנים קבועים.
 
ואז האוזניים שלי חלו. במשך חודש, לא יכולתי לשמוע כמו שצריך. וזה, בשילוב הבעיה עם העיניים, עורר את היצר הרע שלי בדמות לחישה פרנואידית ישר בתוך האוזן שלי: 'זה משהו רציני! הזנחת את עצמך. השם מוליך אותך שולל…'
 
"השם", פניתי אליו שוב, "אני מנסה לא להאמין ליצר הרע שלי, אבל הוא מכניס בי פחדים וחששות, והוא גם מעצבן אותי. בבקשה, תעזור לי ותן לי רמז מה קורה אתי ומה אתה רוצה שאעשה!".
 
ה'רמז' הגיע יום למחרת, כשאחת השכנות שלי הגיעה לשיחה קצרה ואמרה לי, שחצי מתושבי הישוב חולים באיזה וירוס מוזר שגורם לאנשים להיות חרשים במשך שבועות. היא הלכה לרופא בעצמה והבינה מהרופא שאין מה לעשות, חוץ מלחכות שזה יעבור, ולשתות הרבה מים…
 
ברוך השם! נרגעתי שוב. ואז, זמן קצר אחרי השיחה איתה, הצוואר שלי החל לכאוב בדרך מאוד מוזרה, משהו שלא חוויתי בעבר. בהתחלה, הרגשתי קצת מוזר ודאגה סמויה החלה לכרסם מבפנים ולהבהיר לי שאני עדיין מי שאני, והתחלתי לחפש 'מה לא בסדר' בצוואר.
 
תודה לא-ל, לא היה שום דבר. אבל בינתיים, הצוואר כאב יותר מהרגע שהוא החל לכאוב, ושתי שניות אחרי שהבנתי שאין ממה לחשוש, התחלתי לדאוג שוב שמא משהו יכול להשתנות בזמן הקצר הזה, ואולי עכשיו יש שם משהו 'לא בסדר' או שיהיה שם, השם תעזור…
 
אין מה לומר, זה היה באמת מאתגר. ידעתי שזה לא רק הדמיון שלי, אבל גם ידעתי שהשם לא רצה שאבחר בדרך הקלה – לרוץ ישר לרופאים. קראתי את ספרו של הרב שלום ארוש – שעריו בתודה, לכן החלטתי לפנות לערוץ שעדיין פתוח עבורי: נכנסתי לרכב ונסעתי לכותל, שם עשיתי שש שעות התבודדות.
 
חודשים שלא עשיתי שש שעות התבודדות, לכן חלק ממני דווקא היה מרוצה מההזדמנות לחדש את ההכרות עם השם. החלטתי שמהרגע שאני מתחילה לדבר עם השם אני לא מתלוננת או מתבכיינת. כל מה שאני הולכת לעשות הוא רק להודות להשם על הצוואר הכואב, ואראה אילו תובנות הוא נותן לי.
 
אחרי שנה שעברה, כשהשם הפך מצב עגום כזה לדבר הטוב ביותר, התחזקתי יותר במידת הרחמים והחסד שלו, וידעתי שהוא שולח דברים כדי לקרב אותנו אליו. אני מתבודדת בכל יום, מנסה באמת להתקרב אליו, מנסה 'לתקן' את כל מה שהוא מאפשר לי 'לתקן'. איזה טוב צריך להיות כדי לשלוח לי מחלה 'רצינית', חלילה? איזו מטרה היא אמורה לשרת? ברור, כל נושא הבריאות שלי לא היה עונש, אלא משהו שהשם שלח לי כדי שאשנה משהו, או שאשתפר במשהו, בכל אופן, הכל, אבל הכל, לטובה…