צניעות וקדושה – מדברים על זה!

הפתיחות בה דוגלת החברה בת
ימינו, לא הופכת את החיים לטובים
יותר. תסתכלו מסביב ותראו מה קורה.
תאורה צעקנית לא עושה לנו את זה.
צניעות וקדושה? צריך לדבר על זה!
 
 
הזמן עובר, ועוד שנה חולפת. שוב פעם צמנו את צום יז בתמוז. שלושת השבועות כבר כאן והגאולה מתמהמהת ומתעכבת, כזעקת הנביא: "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו…" (ירמיה ח).
 
השינוי צריך להיות מהותי. משהו שיפיח בנו תקווה, שהנה, הגאולה יכולה כבר לבוא. העולם הרי מאוד חולה, בעיקר בתחלואי הנפש – אנשים בדיכאון, מיואשים, עצובים. ולא רק אצל אנשים ריקנים הרחוקים מהתכלית תמצאו את המצב הירוד הזה, אלא גם אצל ברי הדעת, אלא שמשתדלים למלא את חייהם בתוכן רוחני, גם אליהם הגיעה צרת המצב הנפשי הירוד. למה? מה השורש לזה?
 
כותב מר"ן החת"ם סופר זי"ע: "זה שהגלות האחרון גרוע משאר הגלויות, בצרות גדולות, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, מפני שבשאר הגלויות לא היה פריצות אצל הנשים, לא כן עתה בעוונותינו הרבים, שכיח הפריצות אצל הנשים, אשר הוא גרוע מכל העבירות שבתורה"!
 
תארו לכם, אם זה מה שאמר החת"ס בזמנו, כאשר הלבוש הכי לא צנוע שלבשו הנשים אז היה יותר צנוע מהלבוש הצנוע של היום! – מה היה אומר החת"ס אם היה חי ועד למה שקורה בדורנו? ולא רק על חוסר צניעות איומה אנו מדברים היום, אלא לצרה נוראה זו נוספו גם האינטרנט, הטלפונים הניידים עם כל מה שהם מציעים, תמונות לא צנועות בגודל של בנייני ענק… בכל פינה שתפנה, תשמע את צעקת חוסר הצניעות.
 
כדי שנבין עד כמה התרחקנו מדרכי הצניעות באמת, נציין מעשה שהיה בימיו של הגאון הצדיק, רבה של ירושלים – הרב שמואל סלנט זצ"ל. באותה תקופה, פרצה מגיפה שפגעה בעיקר בנשים. בדמי ימיהן הן קיפחו את חייהן. ואחרות – שכבו במצב אנוש על סף מוות. הצעקה הייתה גדולה. חכמי ישראל התכנסו לדרוש ולחפש על מה ולמה באה צרה כזו גדולה. הם הציעו כל מיני עצות כיצד לפעול ולעורר רחמים, לבטל את הגזירה הנוראה, אבל הרב שמואל סלנט דחה את כל ההצעות בטענה, שלא יועיל דבר בלי תשובה של ממש, עם שינוי המעשה. כמו כן, אמר שרק אם נבער את הרעה מקרבנו ונשפר את מעשינו – אז יש תועלת בתפילות ובצומות. בלא זה, לא יועיל כלום.
 
התכנסו הצדיקים והמקובלים, צמו שלושה ימים ובסופם עשו שאלת חלום. מן השמים הודיעו להם שהשכינה הקדושה הסתלקה מישראל בגלל שבנות ישראל התחילו ללכת עם חגורה שמבליטה את צורת הגוף, שבאותם ימים החל למכור מאן-דהוא לנשות הקהילה. מיד יצאה הוראה מבית דינו של רבי שמואל סלנט להסיר את החגורות. ובנות ישראל הכשרות, שלא ידעו עד כמה הדבר מהווה מכשול, הסירו מיד את החגורות והמגיפה נעצרה באחת. והדבר היה לפלא!
 
תארו לכם, מדובר בנשים מלפני למעלה ממאה שנים שהלכו בצניעות מוחלטת! וברגע שהוסיפו חגורה זו למלתחת הבגדים שלהן – נסתלקה השכינה הקדושה מישראל. ואנחנו מה נאמר? הלוואי שהיו הולכות עם אותה חגורה… אוי לנו שאנו צריכים להתפלל שבנות ישראל ילבשו את מה שפעם היה נחשב לחוסר צניעות…
 
נצום, נתפלל, ניתן כסף לצדקה, נלמד עוד תורה, נרבה במצוות ובחסדים – כן, הכל טוב ונפלא וכדאי מאוד לעשות זאת בכל מצב. אבל בנקודה האמיתית אנו לא נוגעים. העיקר חסר מן הספר! והעיקר – הקדושה והצניעות. כך כתוב בזוהר הקדוש, שעיקר הניסיון של האדם בעולם הזה הוא בעניין הקדושה והצניעות: "עיקרא דיצרא בישא על עריין".
 
כל איש ואישה צריכים לדעת היטב – עיקר הניסיון שבשבילו ירדתם לעולם הזה הוא צניעות וקדושה. אדם יגיע אחרי ה-120 שנה שלו לשמים ויאמרו לו: 'לא עשית את השליחות שלך. לא עמדת בניסיון העיקרי'. והוא יתפלא: 'איך יתכן? למדתי תורה, התפללתי במניין, נסעתי לאומן עשר פעמים בשנה…' אז יאמרו לו: 'הכל טוב ויפה ועל זה תקבל שכר, אבל את השליחות העיקרית שלך – שמירת עיניים, קדושה, שמירת הברית, את זה לא עשית… מצטערים מאוד…' גבר יקר, אתה צריך לזכור שבאת לעולם הזה כדי לעמוד בניסיון של תאוות הניאוף! ועיקר הניאוף הוא בעיניים, לכן הניסיון הוא בשמירת העיניים. אי אפשר להתחמק מהמציאות וגם לא להתכחש לה.
 
גם לך, אישה יקרה, יאמרו: 'למה לא עשית את השליחות שלך?' והאישה בטח תאמר: 'מה זאת אומרת, גמלתי חסדים רבים, סיימתי ספר תהלים שלוש פעמים ביום, נסעתי לאומן בכל ערב ראש חודש….' אז יאמרו לה: 'גם לך מגיע כל הכבוד. גם את תקבלי את השכר המגיע לך. אך היה יפה יותר אם היית עושה את השליחות העיקרית שלך – הצניעות של בת ישראל – זה עיקר מעלתה של האישה…'
 
אמר הגאון מוילנא זיע"א, כמו שעיקר המעלה של האנשים היא בלימוד התורה, כך עיקר מעלת הנשים היא בצניעות – בזה נמדדת צדקותן. וכל מה שהאיש משיג בלימוד התורה, היא משיגה בצניעותה. וכשהגאון מוילנא אומר שעיקר מעלת האנשים היא בלימוד התורה, זה רק מפני שעל ידי לימוד התורה ניתן להתגבר על היצר הרע, כמו שכתוב: "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" – ביטול היצר הרע ומרירותו הוא על ידי לימוד התורה.
 
מכאן יתבונן כל אדם על עצמו ויבדוק: אם התורה שאני לומד לא מביאה אותי לעמוד בניסיון העיקרי – שמירת עיניים, זה אומר שאני לא לומד את התורה נכון. שהרי, לימוד התורה אמור להביא את האדם לידי ענווה ושפלות, ורק בדרך זו אדם יכול להתמודד ולהתגבר על תאוות הניאוף. אבל אם לומד בדרך שמכניסה בו גאווה, אז הניאוף מתגבר עליו עוד יותר.
 
אחת ממצוות התורה הקדושה היא – התבודדות! כמבואר ברמב"ם, שעיקר התפילה מדאורייתא (מהתורה) היא ההתבודדות. אדם שלומד תורה נכון, ברור לו שההתבודדות היא חלק מיומו, ולו רק מפני שזו אחת ממצוות התורה. כל שכן, כאשר יודע שמצווה זו תביא אותו לידי קיום התורה כולה, ורק על ידי ריבוי תפילה אדם יכול להינצל מהיצר הרע ולקיים את התורה.
 
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – "החפץ חיים" זיע"א, היה מתבודד בכל יום שעתיים. כל יום השקיע שעתיים לחשבון נפש והתבודדות. פעם, לעת זקנותו, כשהיה כבן תשעים שנה, שמעו אותו תלמידיו כשהוא מתבודד ומבקש מבורא עולם שיעזור לו בשמירת העיניים! למה? כי זה עיקר הניסיון של האדם. ואדם שלא מתבודד ומתפלל באריכות על שמירת העיניים – לא יינצל מפגם זה. כל יום צריך להתחנן לבורא עולם שהיום יעבור נקי, בלי לפגום בעיניים, בלי להיכשל בתאוות ניאוף.
 
ועיקר העבודה, כפי שהסברתי לעיל, הוא על ידי התפילה וההתבודדות. כך כתוב בגמרא: "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו – אינו יכול לו!". מי שלא מתבודד חושב, כנראה, שהוא מבין טוב יותר מהגמרא הקדושה שפוסקת, שללא עזרתו של השם אי אפשר לעמוד בניסיון. כלומר, לבקש כל יום מבורא עולם שיעזור לו לעמוד בעיקר הניסיון – שמירת עיניים/צניעות. ובמקום ששם עיקר הניסיון – שם היצר הרע מתגבר על האדם יותר ויותר. לכן את רוב התפילה יש להשקיע על עיקר הניסיון.
 
גבר שלא שומר את עיניו יכול לעבור, חלילה, על כל התורה כולה. אם הוא לא מתרחק מהאינטרנט (ובמיוחד מאתרי פורנו ושות') הוא יכול, ולא משנה מי הוא – דתי/חילוני/חרדי – לעבור על כל התורה כולה אלפי פעמים בשעה אחת! עם החידושים של היצר הרע היום, העבירות יכולות להיות בכמות וב'איכות', שבעבר הרשע הגדול ביותר לא היה עובר. ואם עבר ושנה – נעשית לו כהיתר. אדם לא מבין איפה בכלל הוא מונח, אין לו רצון לצאת מהעוון הנורא שבידו.
 
גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה! לידי מעשה דווקא – אדם לומד מה אסור ומה מותר, ומקיים את מה שלומד. וקיום הלימוד אפשרי אך ורק על ידי ריבוי בתפילה והתבודדות. לכן כל הצדיקים התבודדו שעות על גבי שעות כל יום, הרבו והאריכו בתפילה. והתפילה כמובן, מביאה את האדם לידי יראת שמים – יראת ה'. להלן שלוש דרגות יראת ה':
 
יראת העונש – אדם עושה את מה שבורא עולם מצווה עליו רק בגלל שהוא מפחד מהעונש. אם בורא עולם היה אומר לו: אני רוצה שתעשה כך וכך, אבל יהיה לי צער אם לא תעשה זאת, בכל אופן, לא אעניש אותך – אדם זה היה פועל מזמן נגד רצון השם. זו כמובן הדרגה הנמוכה ביותר.
 
יראת החטא – אדם מבין את תוצאותיו המרות של החטא. הוא גם יודע שטוב לעשות את רצון השם, ומזיק מאוד לעבור על רצונו. זה אמנם יותר גבוה מיראת העונש, שהרי הוא לא מפחד רק מהעונש אלא יודע מה טוב ומה רע, אבל גם דרגה זו נחשבת נמוכה, שהרי אדם עושה אותה מתוך תועלת אישית ולא לכבוד השם בלבד. אילו היה יודע באיזו דרך החטא לא יזיק לו – גם הוא היה עובר על רצון השם.
 
יראת הרוממות – אדם עושה את רצון השם לכבוד השם! בלי שום מחשבה של 'מה יצא לי מזה'. אדרבה, גם אם יודע בוודאות שיינזק על ידי עשיית רצון השם, הוא עושה זאת במסירות נפש. כי הוא יודע – זה רצון השם! אני אוהב את השם! ואעשה מה שהשם רוצה!
 
אדם עם יראת העונש צריך לפחד מאי שמירת העיניים, שהרי על כל פעם שלא ישמור את עיניו ייענש. אבל אם יש לו גם קצת יראת חטא, הוא לא יחכה לעונש, כי עצם פתיחת העיניים היא כבר עונש בפני עצמו, שאז השם מסתלק ממנו. וכי יש עונש גדול מזה?
 
"קדושים תהיו כי קדוש אני" – אומר לנו השם יתברך. אי אפשר להתחבר אליו בלי קדושה וצניעות. אם כן, כל העולם הזה והעולם הבא – הכל תלוי בקדושה ובצניעות של האיש/אישה. הכל תלוי בקרבת השם. בעולם הזה: שמחה, פרנסה, שלום בית, ילדים וכן הלאה. ובעולם הבא: אמונה, תורה, תפילה, חסידות, השגות, וכן הלאה. הכל רק קרבת השם. כל שכן, אדם השואף ליראת הרוממות – שהיא אך ורק להיות כרצון השם, בלי לעשות חשבון מה כולם יגידו, ואם זה מקובל בחברה או כל טיעון אחר.
 
אם צער השכינה וצערם של עם ישראל נוגע במישהו מאיתנו, עלינו להבין היטב שהכל תלוי בקדושה ובצניעות שלנו. כולנו צריכים להתחזק ולקדש את עצמנו, להשפיע על סביבתנו לטובה. ויהי רצון שנזכה לפעול בפרטיות ובכלליות שינוי מהותי וחשוב זה של קדושה וצניעות, כי אז, בודאי אפשר לצפות לפעמי משיח בשמחה עצומה!