מאוצרות המלך

היה היה מלך שאהב את נתיניו והיה בקשר חם והדוק עימם. יום אחד החליט לצאת בפרויקט מיוחד שבו תיתן הזכות למי שימציא איזה רעיון מיוחד לבוא לבקר בהיכל הארמון, היינו טרקלין המלך הסודי. ‘אם ההצעה תהיה כל כך מיוחדת ומשובחת’, כך נכתב בכרוז המלכותי, ‘אזי גם יכול לקחת איתו צידה לדרך מאוצרות המלך’. 

‘אבל יש תנאי אחד. התנאי הוא להיכנס לטרקלין למשך שעה אחת בלבד וגם רשאי לעשות ככל העולה על רוחו; לנוח, לנפוש, ליהנות מנופיה המרהיבים של הממלכה, לאכול ולשתות כיד המלך מארוחות גורמה, להתפנק במסאז מלכותי או לטייל ברחבי הממלכה, אפשר גם אפשר לקחת צידה לדרך.. היינו למלא כיסים, תיקים וארגזים בשלל חפצי יקרי ערך שאין שני להם, מטילי זהב בשווי לאין ערוך, כסף, יהלומים ועוד הרבה צידה יקרה ומשובחת זהב ופז’. 

האזרחים הנפעמים גילו לאורו של בוקר את הידיעה המשמחת בדבר הפרוקייט ועוד יותר התעודדו וקבלו תמריץ פי כמה וכמה לשם הידיעה שמי שיזכה יוכל לקבל הון עתק ויהיה עשיר מופלג.

אז מטבע הדברים לא כולם חושבים את אותו הדבר.. היו כאלו פסימיים ושליליים שישר אמרו.. “באופן סטטיסטי אין לנו סיכוי בכלל זה 0.01% אם בכלל.. אז מראש אני מוותר ולא משקיע”. היו כאלה שאמרו לעצמם “לא מגיע לי כאלו חיים.. מה.. אם אזכה אהיה עשיר כזה גדול? אני עשיר? מה פתאום!” בתוך תוכו הפחד מהתת מודע שיגע אותו. הוא אפילו לא היה מסוגל לדמיין את העושר הזה. היו כאלה שאמרו לעצמם “הו! ישתבח הבורא זו הזדמנות מצויינת לעשות שינוי , יש פה אפשרות ופוטנציאל אדיר לא רק מבחינת הזכייה עצמה אלא כל העשייה, שהיא בעצמה המטרה ואחר כך אם הבורא יחליט ונזכה אשרינו ותודה לה’ יתברך”

כך או כך כולם היו בסערת רגשות , נרגשים ומצפים לקראת תחילת מועד הפרויקט ובעיקר מול התמריץ הגדול לראות מי המאושר שיזכה בפרס הראשון.

באותו העיר חי לו יהודי פשוט, תמים ירא שמים שחשב לעצמו שאולי זה יכול להיות רעיון מאוד נחמד להשתתף בתחרות. הוא לא השקיע הרבה מחשבה במיזם המדובר אלא עשה בתמימות ובפשטות וקידם את כל העשייה בברכה ובתפילות ‘שאם ה’ רוצה הוא יצליח ואם לא אז גם ההצלחה היא מעצם העשייה’. וכך סיים את הפרויקט והגיש מועמדות. 

הכרוז המלכותי בישר את ההודעה המשמחת שמר לוי משכונת הארגזים הוא הזוכה המאושר בפרס הראשון והיוקרתי. הנקישות והדפיקות החזקות בשעת לילה מאוחרת העירו את בני המשפחה מן השינה. הם קמו בבהלה ורצו לפתח הדלת כשראו מולם את שומרי המלך לרגע נבהלו כי שכחו מעניין הפרויקט ובכלל מי חושב על הצלחה כבירה שכזו.. (כי אולי גם אם אין מספיק אמונה בה’ שהוא כל יכול וביטחון עצמי)

“מזל טוב! מר לוי אתה הוא הזוכה המאושר בפרויקט המלכותי והנך מוזמן בעוד שבוע מהיום לקבל את המתנה מהמלך. בעוד שבוע מהיום תגיע כרכרה מלכותית בשעה 8.00 בבוקר בדיוק לאסוף אותך אל טרקלין המלך. אתה תוכל לשהות שם שעה אחת בלבד ולעשות ככל העולה על רוחך”

מר לוי הרגיש סחרור קל ועוד שניה מט ליפול מרוב התרגשות. 

ליבו פעם בחוזקה וחשב שהוא כבר מוצא את עצמו בעולם שכולו טוב. “זה לא הזמן עכשיו להתעלף!” דרש מעצמו וחייך נבוך, מסמיק ומאדים למול חיילי המלך שכבר הספיקו לעלות על הסוסים לדהור הלאה.

‘שבוע מהיום!’ אמר לעצמו, ‘אני הולך להיות מה זה עשיר! כקורח. קורח? יהיה דלפון לעומתי..’ וכך ישב וחשב ,רקם בליבו ובמוחו עשרות אלפי תוכניות של עושר ועשירות ומרב התרגשות נדדה שנתו במשך כל השבוע. הלילה האחרון הגיע והוא לא יכול להירדם מטירוף הדעת. הוא כבר ממש הרגיש איך הוא נהיה הגביר של העיר מרב הון. התהפך מצד לצד כולו נרגש והאדרנלין זורם בדמו ולא נותן לו מנוח.

השעה המיוחלת הגיעה והכרכרה המלכותית חיכתה למידענו בחוץ. הוא לבש את מיטב חליפתו ועלה למרכבה. תוך דקות ספורות היה בטרקלין המלך. העושר, הפאר וההדר, היופי, האצילות, היוקרה וכלל הנוצץ הזה סינוורו אותו בצורה מקסימלית. הוא פקח זוג עיניים כלא מאמין וצבט את לחיו מספר פעמים שאולי זה לא אמיתי בכלל.. הוא היה כחולם. 

בכניסה לאולם הראשי חיכה לו בר עשיר ומפנק של מיני מתיקה, מאפים ומאכלי בוטיק. הוא לא יכול היהי לעמוד בפיתוי והריחות הטריפו דעתו והחל זולל מכל הבא ליד. ‘אני חייב להשביע את רעבוני מעט’ וכך מצא את עצמו מדלג ממלצר למלצר משולחן לשולחן ונהנה ממעדני המלך.. בנוסף הוא ביקש גם מסאז לשחרור שרירי הכתפיים (שנתפסו לו מן הלחץ) ועיסוי מפנק בכפות הרגליים.

האוצרות כפי שהובטחו הונחו בצידי האולם והיו נראים בוהקים ונוצצים למדי. ‘גם עיוור היה יכול אפילו לחוש באור יקרם..’ חשב בליבו. ‘אני אחד יחיד ומיוחד נכנסה גאווה לליבו. ‘עוד מעט אתפנה ואז אאסוף לי כמה מטילי זהב. כמה?! חח! יש לי פה שקים שהבאתי איתי מהבית. אני לא פראייר! וגם אקח קצת יהלומים ועוד כמה שטרות של כסף.. אחחח ישתבח הבורא אני מולטי מיליארדר!”. 

‘גלינג גולנג!’ לפתע נשמע צלצול חזק של פעמון שקטע באחת את קו המחשבה האסוציאטיבי והמדומיין של מיודענו. ‘מר לוי היקר! הסתיימה השעה ותם ביקורך בארמון המלך. הנך רשאי לצאת בחזרה אל הכרכרה שמחכה לך בחוץ”.

“אבל היי…! רגע!! חכו רק רגע!!! לא הספקתי כלום!! חכו בבקשה!! השקים. מה עם מטלי הזהב..??! לא לקחתי איתי כלום!”. “אדוני, היי שלום זמנך תם. נא לצאת!” וכך מיודענו נכנס כלעומת שבא יתרה מזו יצא עם עוגמת נפש ומפח שלא הצליח להשתקם ממנו כל ימי חייו.

קוראים אהובים, אנחנו איננו אלא מר לוי בכבודו ובעצמו.. היכולים להיכנס לטרקלין המלך ולא לוקחים איתנו דבר כי הבעל דבר מבלבל אותנו.. ויוצאים ריקים ופוחזים. בלי כלום!

השבת אבידה

ימי החנוכה גבוהים כ”כ ובכוחם לשבור חומות, את העצבות והדיכאון המרה השחורה הייאוש ויתר מחלות הנפש. הבה ניקח את היהלומים האמיתיים, שהם המתנות הרוחניות וגם הגשמיות אותם שפעים עצומים שיורדים בחג הניסים הזה! ולא נבזבז את הזמן לריק.. לא נהיה פוחזים וריקים כמו מר לוי.. כי בסופו של דבר הזמן תם והרכבת נוסעת. בואו נעלה עליה! בואו ניקח וכמה שיותר! מצד האמת האוצרות הללו הם שלנו והיצר הרע מנסה בכל תחבולה אפשרית לגזול מאיתנו את הדבר היקר באמת. קוראים לזה “השבת אבידה”.