בגן החכמה עמודים 303-304

שׁוּב עָנָה הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן: הַמְתֵּן עַד הַבֹּקֶר, אֲבָרֵר לְךָ עוֹד בְּבֵרוּר אַחַר בֵּרוּר, שֶׁאֵין מֶלֶךְ בָּעוֹלָם כְּלָל. וַיַּשְׁכֵּם הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן בַּבֹּקֶר…(הֶחָכָם, שֶׁהוּא חֲבֵרוֹ שֶׁל הַתָּם אָנוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ תָּמִיד בְּשֵׁם הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן)…

הֶחָכָם, שֶׁמָּצָא לוֹ עִנְיָן חָדָשׁ לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בּוֹ, הִתְעוֹרְרָה בּוֹ עַכְשָׁו תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לְהוֹכִיחַ שֶׁכֻּלָּם טוֹעִים חוּץ מִמֶּנּוּ, וְהוּא קִבֵּל חַיּוּת גְּדוֹלָה וַחֲדָשָׁה. וּמִכֹּחַ הַתַּאֲוָה שֶׁנִּתְעוֹרְרָה בּוֹ, הִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר… וְזֶה הַהֶסְבֵּר לְמָה שֶׁרוֹאִים, שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים בְּשֶׁקֶר, וְיֵשׁ לָהֶם חַיּוּת, וּזְרִיזוּת גְּדוֹלָה מְאֹד, וְזֶה רַק מֵחֲמַת אֵיזוֹ תַּאֲוָה עֲצוּמָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם, אִם לְכֶסֶף אוֹ לְחָכְמָה אוֹ לִסְפּוֹרְט אוֹ לְפִרְסוּם אוֹ לְכָבוֹד אוֹ לְכָל דָּבָר אַחֵר. וּמִזֶּה יִלְמַד כָּל דּוֹרֵשׁ הַשֵּׁם, שֶׁיַּפְנֶה אֶת כָּל תַּאֲוָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְכָךְ תִּהְיֶה לוֹ חַיּוּת וּזְרִיזוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְהֵקִיץ אֶת חֲבֵרוֹ הֶחָכָם הַשָּׁלִיחַ…

רוֹאִים כָּאן, שֶׁלֶּחָכָם הַשָּׁלִיחַ, אֵין תַּאֲוָה לְהוֹכִיחַ אֶת הַכְּפִירוֹת שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ הַתַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לֶחָכָם שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה. לָכֵן הוּא אֵינוֹ מַשְׁכִּים קוּם, וְהֶחָכָם הָרִאשׁוֹן צָרִיךְ לְהָקִיץ אוֹתוֹ. וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁהֶחָכָם הָרִאשׁוֹן הוּא בַּעַל גַּאֲוָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה, שֶׁעוֹשֶׂה מֵעַצְמוֹ מְצִיאוּת וַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאוֹמֵר: אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד – אֵין עוֹד זוּלָתִי – וְהוּא כָּל כֻּלּוֹ כְּפִירָה, עַד שֶׁכּוֹפֵר בַּמֶּלֶךְ, וְכָל תַּכְלִיתוֹ הִיא רַק לְהוֹכִיחַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם בְּטָעוּת חוּץ מִמֶּנּוּ, וְשֶׁהוּא הַיְחִידִי בָּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ טוֹעֶה. אֲבָל הֶחָכָם הַשֵּׁנִי רַק נִגְרָר אַחֲרָיו, וְאֵין לוֹ אֶת הַגַּאֲוָה הַנּוֹרָאִית הַזּוֹ, לְהוֹכִיחַ שֶׁכֻּלָּם טוֹעִים חוּץ מִמֶּנּוּ. לָכֵן אַף שֶׁגַּם הוּא כּוֹפֵר בַּמֶּלֶךְ, זֶה לֹא הָעִנְיָן שֶׁלּוֹ לְהַמְשִׁיךְ וּלְהוֹכִיחַ שׁוּב וְשׁוּב שֶׁכֻּלָּם בְּטָעוּת, וְלָכֵן אֵין לוֹ שׁוּם עִנְיָן לְהַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר.

הַבֵּט וּרְאֵה – אִלּוּ הָיָה זֶה בֶּאֱמֶת אֵיזֶה שֵׂכֶל אֲמִתִּי שֶׁהִשִּׂיגוּ שְׁנֵי הַחֲכָמִים הַנַּ”ל, בְּוַדַּאי הָיְתָה גַּם לֶחָכָם הַשֵּׁנִי חַיּוּת גְּדוֹלָה מִזֶּה. אֲבָל בֶּאֱמֶת, אֵין כָּאן שׁוּם שֵׂכֶל, אֶלָּא שֶׁהֶחָכָם הָרִאשׁוֹן, מֵחֲמַת שֶׁהוּא כּוֹפֵר גָּמוּר וּמְנֻתָּק מֵהַשֵּׁם – וְלָכֵן אֵין לוֹ שׁוּם חַיּוּת מֵהַשֵּׁם – הוּא מְחַפֵּשׂ חַיּוּת עַל יְדֵי שֶׁיּוֹכִיחַ שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב מִכֻּלָּם. וְאִלּוּ הֶחָכָם הַשָּׁלִיחַ, שֶׁהַכְּפִירָה שֶׁלּוֹ הִיא רַק חִיצוֹנִית, שֶׁלָּכֵן יֵשׁ לוֹ עֲדַיִן חִבּוּר לְהַשֵּׁם, יֵשׁ לוֹ חַיּוּת, גַּם בְּלִי לְהוֹכִיחַ כָּל הַזְּמַן שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב מִכֻּלָּם.

וְאָמַר לוֹ: בּוֹא עִמִּי אֶל הַחוּץ, וְאַרְאֶךָּ הַדָּבָר בְּבֵרוּר, אֵיךְ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטָעוּת, וּבֶאֱמֶת אֵין מֶלֶךְ כְּלָל, וְכֻלָּם בְּטָעוּת גָּדוֹל…

הֶחָכָם לֹא אוֹמֵר: “בּוֹא אֶל הַחוּץ וְנֵלֵךְ לְלַמֵּד אֶת בְּנֵי הָאָדָם אֶת הַשֵּׂכֶל הֶחָדָשׁ הַזֶּה שֶׁהִתְגַּלָּה לָנוּ”, אֶלָּא כָּל עִקַּר רְצוֹנוֹ הוּא רַק לְהִתְנַצֵּחַ וּלְהוֹכִיחַ אֵיךְ כֻּלָּם בְּטָעוּת חוּץ מִמֶּנּוּ, וּלְהִתְגָּאוֹת עַל כֻּלָּם, שֶׁהֵם טִפְּשִׁים וְטוֹעִים, וְהוּא הַיָּחִיד שֶׁהִשִּׂיג אֶת הָאֱמֶת. מִכָּאן רוֹאִים שֶׁמָּה שֶׁמֵּנִיעַ אוֹתוֹ הוּא לֹא הַכַּוָּנָה הַטְּהוֹרָה לָרֶדֶת לְחֵקֶר הָאֱמֶת. כִּי אִם כֵּן הוּא, שֶׁבֶּאֱמֶת מַרְגִּישׁ שֶׁמָּצָא אֵיזֶה שֵׂכֶל חָדָשׁ וְנָכוֹן, שֶׁיּוּכַל לְהוֹעִיל לִבְנֵי אָדָם וּלְהַעֲמִיד אוֹתָם עַל דֶּרֶךְ טוֹבָה, אִם כֵּן צָרִיךְ הוּא לִרְצוֹת לְחַנֵּךְ אוֹתָם בְּדַרְכּוֹ. כִּי זֶה מִדַּרְכֵי הָעֲנָוָה וְהַטּוֹב, לְהֵיטִיב מִטּוּבוֹ לַאֲחֵרִים, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוהר”ן: וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, מַה שֶּׁחֲנָנוֹ הַשֵּׁם שֶׁיַּכְנִיס הַמַּקִּיף לְפָנִים, לְהָבִין וּלְחַדֵּשׁ אֵיזֶה דָּבָר, הַיֹּשֶׁר מְחַיֵּב שֶׁיְּגַלֶּה וְיַכְנִיס זֹאת הַהֲבָנָה שֶׁל הַסְּגֻלָּה, שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ סְגֻלָּה, שֶׁיְּגַלֶּה לְעַם סְגֻלָּה, וּלְהֵיטִיב מִטּוּבוֹ לַאֲחֵרִים. (תורה כא)