בגן החכמה עמודים 337-338

נִמְצָא, שֶׁבִּשְׁבִיל הָאֱמֶת, הָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מוּכָן לְוַתֵּר עַל כָּל הַתַּאֲווֹת; עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאוֹהֵב; עַל כָּל הַנּוֹחוּת; וְשֶׁיִּהְיֶה הָעִקָּר אֶצְלוֹ הָאֱמֶת! כִּי הָאֱמֶת עוֹלָה עַל כָּל דָּבָר בָּעוֹלָם. אִם הָאָדָם לֹא יִהְיֶה מוּכָן לְזֶה, דְּהַיְנוּ לְוַתֵּר עַל הַכֹּל בִּשְׁבִיל הָאֱמֶת, אֲזַי יַגִּיעַ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אֵיזֶה עִנְיָן, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הוּא יְוַתֵּר עַל הָאֱמֶת. כְּמוֹ אוֹתָהּ כַּתֶּבֶת, שֶׁמִּן הַסְּתָם הָיָה אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּגְלָלוֹ לֹא הִתְאִים לָהּ לְהַאֲמִין.

אֱמוּנָה הֲפוּכָה

כִּי בֶּאֱמֶת הַכְּפִירָה הִיא בְּעַצְמָהּ אֱמוּנָה, שֶׁהָאָדָם מַאֲמִין בְּאוֹתָהּ דֵּעָה שֶׁל כְּפִירָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל כְּלָל לְהוֹכִיחַ אוֹתָהּ. כִּי לְהוֹכִיחַ שֶׁאֵין אֱלֹקִים ח”ו, זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לַחֲלוּטִין, וְיֶשְׁנָן הַרְבֵּה יוֹתֵר קֻשִׁיּוֹת עַל הָאֱמוּנָה הַזּוֹ, דְּהַיְנוּ “אֱמוּנַת הַכְּפִירָה”, מִשֶּׁיֶּשְׁנָן קֻשִׁיּוֹת עַל הָאֱמוּנָה שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים. וּלְמַעֲשֶׂה עַל הָאֱמוּנָה בֶּאֱלֹקִים אֵין כְּלָל קֻשִׁיּוֹת, רַק הִתְנַגְּדוּת פְּנִימִית, הַנּוֹבַעַת מִמָּה שֶׁהָאֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם מְחַיֶּבֶת אֶת הָאָדָם.

הַכְּפִירָה הִיא כָּזוֹ אֱמוּנָה חֲזָקָה, שֶׁאַף שֶׁמַּרְאִים לוֹ, לַכּוֹפֵר, אֶת הָאֱמוּנָה בָּעֵינַיִם, הוּא נִשְׁאָר בָּאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ בַּכְּפִירָה. כִּי כָּאָמוּר, אֶת הַכְּפִירָה אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם אוֹ לְהוֹכִיחַ, אֲבָל אֶת הָאֱמוּנָה כֵּן אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם. נִמְצָא שֶׁכָּל הַכְּפִירָה הִיא דְּבֵקוּת בֶּאֱמוּנָתוֹ, וְהַכֹּל מֵחֲמַת תַּאֲווֹת וְרִשְׁעוּת פְּנִימִית שֶׁהָאָדָם לֹא יָגֵעַ לַעֲקֹר אוֹתָהּ.

הַכְּפִירָה הִיא הַטִּפְּשׁוֹת הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם, כִּי יֶשְׁנָן שְׁאֵלוֹת בְּלִי סוֹף, שֶׁאֵין לַכּוֹפְרִים שׁוּם תְּשׁוּבָה עֲלֵיהֶן. וְעוֹד, מִי שֶׁכּוֹפֵר סוֹתֵר הוּא אֶת כָּל הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאנוּ בַּסֵּפֶר “בְּגַן הָאֱמוּנָה” בִּתְחִלָּתוֹ, שֶׁבְּלֹא הָאֱמוּנָה אֵין שׁוּם הֶסְבֵּר מַדּוּעַ צְרִיכִים לִחְיוֹת חַיִּים מוּסָרִיִּים וכו’, וּכְמוֹ שֶׁרוֹאִים כָּאן בְּבֵרוּר, שֶׁשְּׁנֵי הַחֲכָמִים הִגִּיעוּ לְשִׁפְלוּת נוֹרָאָה, וְאִבְּדוּ כָּל עֵרֶךְ אֲמִתִּי לַחַיִּים, וּבִמְקוֹם לְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּלְכַבֵּד אֶת אֱמוּנָתָם שֶׁל אֵלּוּ שֶׁחַיִּים בֶּאֱמוּנָה, הֵם מַעְדִּיפִים לְבַזּוֹת אֶת כֻּלָּם, לִלְעֹג לְכֻלָּם וכו’. וְאַחֲרֵי הַכֹּל, הֵם עוֹד מַרְגִּישִׁים צוֹדְקִים, וּמְבַקְּשִׁים מִשְׁפָּט וכו’. וְזֶה הַכֹּל מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם לֹא דִּין וְלֹא דַּיָּן, וְאֵין לָהֶם אֱמוּנָה בְּשׁוּם דָּבָר, וּמִמֵּילָא אֵין לָהֶם גַּם עֲרָכִים כְּלָל. כִּי כָּאָמוּר בַּסֵּפֶר הַנַּ”ל, בְּלֹא הָאֱמוּנָה, מָה הַטַּעַם בַּעֲרָכִים?

וְחָרָה לְהַתָּם מְאֹד מְאֹד עַל דְּבַר הַמֶּלֶךְ עַל שֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּמֶּלֶךְ….

זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּזְכָּר שֶׁחָרָה לַתָּם אֵיזֶה דָּבָר. הַהֶסְבֵּר הוּא פָּשׁוּט, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁצָּחֲקוּ רַק עָלָיו, בְּוַדַּאי זֶה לֹא עָשָׂה עָלָיו שׁוּם רֹשֶׁם, וְאַדְּרַבָּה הוּא רַק רִחֵם עַל מִי שֶׁצּוֹחֵק עָלָיו. כִּי מֵאַחַר וְאוֹתוֹ אֶחָד לוֹעֵג לוֹ כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, בָּזֶה הוּא מַרְאֶה, שֶׁהוּא בְּסַךְ הַכֹּל אָדָם אֻמְלָל, שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם שִׂמְחָה פְּנִימִית. אֲבָל עַכְשָׁו, שֶׁהֶחָכָם כּוֹפֵר בַּמֶּלֶךְ בְּכָזֶה רֹעַ, דְּהַיְנוּ שֶׁגַּם כְּשֶׁאוֹמֵר לוֹ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ רָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ, הוּא עוֹשֶׂה מִזֶּה צְחוֹק, זֶה כְּבָר חוֹרֶה לוֹ מְאֹד מְאֹד עַל שֶׁכּוֹפֵר בַּמֶּלֶךְ, כִּי כְּשֶׁצּוֹחֲקִים עַל דְּבַר הַמֶּלֶךְ, זֶה כְּבָר עִנְיָן אַחֵר.

סִבָּה נוֹסֶפֶת לַחֲרוֹן אַפּוֹ שֶׁל הַתָּם הִיא, שֶׁאֵין דָּבָר שֶׁמְּצַעֵר יוֹתֵר אֶת מִי שֶׁזָּכָה לְדַרְגַּת אֱמוּנָה, מִלִּרְאוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁכּוֹפְרִים בַּמֶּלֶךְ בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ. אִלּוּ הָיוּ מִתְוַכְּחִים עַל עִנְיְנֵי הַשְׁקָפָה, וְהֶחָכָם הָיָה אוֹמֵר, שֶׁהוּא נִשְׁאָר בְּשֶׁלּוֹ, בְּהַשְׁקָפָתוֹ, נִיחָא, אֲבָל הַתָּם אֵינוֹ עוֹמֵד כְּלָל בְּמִישׁוֹר שֶׁל וִכּוּחַ עַל הַשְׁקָפוֹת, אֶלָּא הוּא רוֹאֶה אֶת הַמֶּלֶךְ בְּמוֹ עֵינָיו, וְעַל זֶה הֶחָכָם אוֹמֵר לוֹ: הִכַּרְתָּ אֶת אָבִיו וכו’? זֶה מַרְאֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהוֹדוֹת עַל שׁוּם אֱמֶת, וְרַק עוֹשֶׂה צְחוֹק מִכָּל דָּבָר. לָכֵן כְּשֶׁהַתָּם רָאָה בֶּחָכָם, שֶׁכֻּלּוֹ רִשְׁעוּת לְשֵׁם רִשְׁעוּת, וְכָל מַהוּתוֹ הִיא לִכְפֹּר וְלִמְאֹס בְּכָל עֵרֶךְ וְדָבָר טוֹב, זֶה חוֹרֶה לוֹ מְאֹד מְאֹד.

כִּי יֶשְׁנָן כְּפִירוֹת, שֶׁנִּתָּן לַעֲנוֹת עֲלֵיהֶן וּלְהִתְמוֹדֵד אִיתָּן, כְּגוֹן כְּפִירוֹת הַבָּאוֹת בְּשֶׁל קֻשִׁיּוֹת עַל הַנְהָגַת הַשֵּׁם; תְּלוּנוֹת עַל הַשֵּׁם; צַעַר; כְּאֵב; חִנּוּךְ עָקֹם וכד’. וְאֵלּוּ כְּפִירוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סִבָּה וְעִלָּה, וַאֲפִלּוּ הַתּוֹרָה אֵינָהּ מַחְמִירָה עַל מִי שֶׁנּוֹפֵל לִכְפִירוֹת כָּאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: אֵין אָדָם נִתְפָּס עַל צַעֲרוֹ. וְכֵן יֶשְׁנוֹ מֻשָּׂג שֶׁל “תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה”. וְעַל אָדָם שֶׁנָּפַל לִכְפִירוֹת מֵהַסּוּג הַזֶּה יֵשׁ לְרַחֵם וּלְדַבֵּר אִתּוֹ, וּלְיַשֵּׁב אֶת הַקֻּשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, לְעוֹדֵד אוֹתוֹ וכו’. אֲבָל כְּשֶׁכּוֹפֵר כְּפִירָה לְשֵׁם כְּפִירָה בְּלִי שׁוּם טַעַם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁתַּגִּיד לוֹ הוּא יִכְפֹּר, וַאֲפִלּוּ אִם תַּגִּיד לוֹ: אֲנִי רָאִיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ, הוּא יִכְפֹּר וְיִשְׁאַל: אַתָּה מַכִּיר אֶת אַבָּא שֶׁלּוֹ שֶׁהָיָה מֶלֶךְ? וַהֲרֵי בָּרוּר שֶׁגַּם אִם תַּגִּיד לוֹ: כֵּן. אֲנִי מַכִּיר אֶת אַבָּא שֶׁלּוֹ שֶׁהָיָה מֶלֶךְ. הוּא יַגִּיד: וְאֶת אֲבִי אָבִיו אַתָּה מַכִּיר שֶׁהָיָה מֶלֶךְ? וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם אָדָם כָּזֶה? זוֹ כְּבָר כְּפִירָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְמוֹדֵד אִתָּהּ, וְאָסוּר לְהִכָּנֵס כְּלָל בְּשִׂיחָה עִם אָדָם כָּזֶה.