האנטומיה של הסליחה

אם אנחנו לא מרגישים שיש משהו שאנחנו צריכים לתקן או לשפר, אז אנחנו באמת צריכים לדאוג. להרגיש תסכול זה בסדר, אבל המפתח הוא לכוון אותו לערוצים הנכונים...

4 דק' קריאה

דב בער הלוי

פורסם בתאריך 21.08.11

אם אנחנו לא מרגישים שיש משהו
שאנחנו צריכים לתקן או לשפר, אז
אנחנו באמת צריכים לדאוג. להרגיש
תסכול זה בסדר, אבל המפתח הוא
לכוון אותו לערוצים הנכונים…
 
 
יש לי הרבה סיבות לכעוס.
 
קודם כל, למה כל כך הרבה מבקרים (אלה שמעבירים ביקורת) משתדלים כל הזמן להגיב ולומר את מה שיש להם על איך שאנו חיים כאן בישראל? מה, אנחנו לא יכולים לחיות את החיים שלנו בשקט ובשלווה מבלי לקבל פרשנויות וסקירות מכל פינה בעולם?
 
ויש גם את המקום בו אני גר. אני גר במקום מאוד מיוחד. אז למה אותו קומץ של אנשים שאינם חיים את הסטנדרטים של הקהילה שלנו, כאלה עם התנהגות לא ראויה בכלל, חייבים להיות כל הזמן מול הפנים שלי?
 
ויש גם את התלונות והקיטורים שלי על המצב הכלכלי שלי. למה דווקא אלה שמרמים ומשקרים תמיד עושים את הקופה הגדולה? למה הם מעבירים את המסרים הלא נכונים לכלל ישראל?
 
והחלק הכי קשה הוא השנאה חסרת הטעם והמשמעות, הדבר הכי מטופש שיכול להיות, שאף פעם לא נראה חסר משמעות או תועלת?
 
כולנו נבחנים במבחנים האלה.
 
אחד האתגרים הכי גדולים שלנו בחיים הוא שהיריבים הכי גרועים שלנו, לא פעם, מתגלים כאנשים הכי קרובים אלינו. רק אלה שאנו אוהבים יותר מכל הם אלה שאנו שונאים הכי הרבה. רמת הרגש כבר קיימת. אבל האתגר הגדול הוא להתעמת לא עם האנשים, אלא עם השנאה שבתוכנו.
 
קל יותר לומר מאשר לעשות.
 
איך אנו מונעים מהתסכולים שלנו לפרוץ החוצה כשאנחנו מתמודדים עם בעיות כלכליות, כשרואים את כולם שמחים חוץ מאיתנו, או כשאנו רואים איך מחוגי שעון החיים שלנו מתקדמים כשכל כך הרבה דברים לא הספקנו לעשות? איך נשמור על התסכולים שלנו שיישארו במקום בו הם צריכים להיות? איך מונעים אותם מלפרוץ על אחרים ותמיד לכוון את הכעס לערוצים הנכונים?
 
כשזוכרים את שלושת האמיתויות הבאות:
 
אמת ראשונה: כאשר הדברים מגיעים לתסכול בגלל דברים שאינם נכונים, כולם בעולם מרגישים כך, פחות או יותר.
 
אין אדם בעולם שלא מגיע לידי תסכול, טירוף או זעם גובר בגלל הדברים הלא נכונים וטובים בעולמו הפרטי ובעולם בכלל. אם אנחנו לא מרגישים שיש משהו שאנחנו צריכים לתקן או לשפר, אז אנחנו באמת צריכים לדאוג. להרגיש תסכול זה בסדר, אבל המפתח הוא לכוונן אותו.
 
בפרקי אבות (ב, ו) כתוב: "… ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". זה לא אומר שכולנו צריכים לרוץ עכשיו לראשות הממשלה. זה אומר, שכאשר אנו רואים שמישהו לא מתנהג כראוי, עם מידות מסוימות, אנחנו חייבים לשאוף לפתח את זה ולהוות דוגמא.
 
ובמקום להצטרף למקהלה, נוכל להיות האדם שמצעיד את הבעיות שלו כמתנה מהשם וכזרז לדברים נפלאים. ברגע שאנו יודעים שלכל אחד יש משהו שהוא יכול לבחור להתלונן עליו, נוכל לקחת את הצעד הראשון אחורה על ידי קבלת "אי השלמות" בחיים בעזרת אמירת תודה ושמחה. התנהגות חיובית זו לא רק מעוררת השראה, היא אפילו ממכרת.
 
אמת שנייה: מה שפגע בנו או מי שפגע בנו – אנחנו חייבים לסלוח לו.
 
תמיד יש "מישהו אחר" אותו אנו רואים כמקור כל הבעיות שלנו. הסליחה היא לא רק כדי לשחרר את האדם שאנו מאמינים שפגע בנו, אלא לשחרר את עצמנו מהכעס שנכפה עלינו. העוולות שנעשו לנו יכולים להיות או לא להיות אמיתיים, אבל הכעס בהחלט כן. הסליחה היא עבורנו בדיוק כמו לזולת.
 
אנחנו יכולים להקדיש חלק מהתפילה האישית שלנו – ההתבודדות, ולומר להשם שאנו סולחים ומוחלים לכל מי שאנו מאמינים שפגע בנו. אנחנו יכולים לסלוח לאדם שהסתכל עלינו במבט שלא אהבנו. אנחנו יכולים לסלוח לאדם שהעניק לנו פחות או להיפך. אנחנו יכולים לסלוח לממשלת ישראל, לאו"ם ולוול-סטריט.
 
כי כל מה שנקרא בדרכנו – בא מהשם! אנחנו יודעים שאין דבר כזה פעולות עצמאיות, כאלה שנעשות על דעת עצמן, שפגועות בנו. הכל בהשגחה של השם ונועד לטובתנו הנצחית.
 
אם אנחנו מוחלים לכולם כל יום, נוכל להיפטר מהכעס אחת ולתמיד.
 
ואנחנו כבר עושים את זה. חז"ל חיברו לנו תפילה – קריאת שמע שעל המיטה, שבחלקה הראשון אנו מתפללים להשם את הדברים הבאים:
 
"ריבונו של עולם הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי, בין בגופי, בין בממוני, בין בכבודי, בין בכל אשר לי. בין באונס, בין ברצון, בין בשוגג, בין במזיד, בין בדיבור, בין במעשה, בין בגלגול זה, בין בגלגול אחר, לכל בר ישראל, ולא ייענש שום אדם בסיבתי".
 
כל כך חשוב לעשות זאת, והדברים מגיעים עד כדי כך שאנו צריכים לסלוח גם למי שחטא כנגדנו בגלגול אחר!
 
אמת שלישית: סליחה היא לא טובה שאנו עושים למישהו, היא ציווי אלוקי!
 
הציוויים לא לשנוא את אחיך בלבבך ולאהוב את רעך כמוך, מחייבים בדיוק כמו הציוויים לאכול כשר ולשמור את השבת.
 
המצוות שאנו לא מקיימים בחיים, כאן בעולם הזה, בעולם הבא נתחרט שלא קיימנו אותן. מדובר בהזדמנויות שאנו מנצלים אותן לעבוד את השם כל זמן שיש לנו את הבחירה החופשית להיכתב בספר. הן מעניקות לנו חיים נצחיים בעולם הזה ובעולם הבא.
 
כמו הצדקה, מי שמרוויח ממנה הכי הרבה הוא דווקא זה הנותן אותה ולא המקבל…
 
למי אנחנו באמת סולחים?
 
על פני השטח, אנו סולחים לאלה שפגעו בנו. אבל, אף אחד באמת לא פגע בנו. בגלל עוונותינו, נפסק לנו משמים לסבול או להתייסר ממשהו בזמן מסוים, והשם 'מינה' סוכן מסוים שיבצע את הדין הזה. אז איזו סיבה יש לנו לכעוס על האמצעי? האם לא צריך לכעוס על המקור?
 
השם לא עושה טעויות. הוא לא עושה שום דבר שמצריך סליחה. אז איך אפשר לסלוח למי שהוא מושלם? איך אפשר לסלוח למי שנותן לנו חיים, אהבה, משגיח ומטפל בנו בכל רגע שאנו קיימים? מה עם כל הפעמים שאנו חטאנו והוא סלח לנו? מה עם כל הפעמים בהן חטאנו ומעולם לא ביקשנו סליחה, ועדיין, הוא המשיך להחיות אותנו ולתת לנו עוד נשימות?
 
איך פותרים את הקונפליקט הזה, של לא צריך לסלוח למי שלא צריך בכלל סליחה עם הצורך שלנו לסלוח למישהו בגלל הדברים הקשים שאנו חווים?
 
אנחנו סולחים לילדים שלו.
 
הדרך הכי טובה להכיר טובה להשם היא להודות לו על כל מה שהוא עושה בשבילנו, ולדעת שהטוב ומה שנראה רע – הם על ידי שאנו מוחלים לכל ברואיו עם האהבה והרחמים שהוא משתמש בהם כדי לסלוח לנו.
 
ברגע שאנו מבינים שישנה מטרה להכל, אנו מגיעים לנקודה בה אנו מבינים שאין צורך לכעוס בכלל. אנו מבינים שגם אין צורך לשנוא. ובעזרת השם, נגיע למקום בו הסליחה תוחלף עם ההבנה.
 
בקרוב, אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

להיות מפורסם? זה רק אבק של כוכבים.. זמני ועובר. הכל חולף. גם החיים עצמם. לא משנה עד כמה היית כוכב ומוכר.. יש בורא לעולם!

Featured Products