פה מלא טוב

לפעמים, גם האדם השקט והביישן
שבי, החצי מתוק, הופך למכשפה
מהמזרח התיכון. נכון, אני יכולה להאשים
את כולם, אבל על מי אני עובדת?
 
 
לא אהסס לומר שישנם עוד אנשים, חוץ ממני, שמחביאים בתוכם קונפליקטים שמתבשלים על אש קטנה, עד שהם מגיעים לנקודת הרתיחה שלהם. ואני לא מתכוונת לשלדים שבארון, למרות שיש גם כאלה. אני מדברת על הזמנים בהם האני האמיתי מרגיש כאילו יצורים מהחלל משתלטים עליו, יצורים שמוכרים יותר כיצר הרע וחבורתו. ולפעמים, גם האדם השקט והביישן שבי, החצי מתוק, הופך למכשפה מהמזרח התיכון… נכון, אני יכולה להאשים את כולם…. 'אם האדם הזה לא היה דוחק בי, לא היה פוגע בי, וכו' וכו''…. אבל על מי אני עובדת? האם אני מכופפת את עצמי לאותה דרגה שהרב שלום ארוש מדבר עליה – הכלב שנובח על המקל (ראו הרחבה בספרו בגן האמונה) ולא מבין שהכל מהשם? השם יכול לשלוח לנו מסרים דרך התנהגותם של אנשים אחרים, וכשאני מאפשרת לתגובות שלי להשתלט עלי אני, בעצם, מפספסת הזדמנות שנשלחת לי משמים.
 
רבי נחמן מברסלב זי"ע, מלמד אותנו שאנו צריכים לחפש את הטוב באחרים: "אדם אסור לו להביט על חברו לרעה, למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש למצוא פגמים בעבודת חברו, רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, יז).
 
אחת המשוכות הגדולות שעומדות בדרכי הוא לנסות למצוא את הטוב באדם שלא מפסיק 'ללחוץ על הכפתורים' שלי. בזמן ההתבודדות (התפילה האישית), ביקשתי מהשם שיעזור לי לראות את הטוב באחרים, אבל אחרי זמן-מה הבנתי שהבקשה הזו לא הייתה נכונה. אם השם ימלא את בקשתי לראות רק את הטוב, זה אומר שכבר לא תהיה לי בחירה חופשית. מה שאני באמת צריכה לבקש הוא – להיות מסוגלת לראות את הטוב גם בתוך הרע, ועדיין, שיהיה לי את הכוח והיכולת להתעלם מהשלילי ולהעריך את הטוב! זהו אתגר מעניין שמגביה אותך מעלה ולכן גם השכר עליו הוא גדול מאוד. אני מאמינה שזה המבחן האמיתי.
 
זוכרים את המאמר שלי בלקאאוט, אותה התנסות קשה וכואבת בה התעלפתי? היום, שישה חודשים אחרי, אני עדיין משלמת את המחיר למה שגרם לסבל הזה. (הרב אליעזר רפאל ברוידא, מלמד בשיעוריו את מה שכתוב בגמרא – שאין ייסורים ללא עוון). וכשאני אומרת סבל, אני חייבת להבהיר שמדובר במצב שהוא הרבה יותר אי נוחות מכאב ממש. ה'עוקץ' של הניסיון הזה מתבטא יותר בחשבון הבנק שלנו. ריסקתי שתי שיניים קדמיות ואחת נוספת היה צריך לעקור. עכשיו אני בטיפולים והגעתי לשלב בו אני צריכה לעשות השתלה, וכידוע, שתלים עולים יקר, כמו שהרב ברוידא הסביר במאמרו מיסטר ברינקס. ולמרות זאת, אני לא יכולה להתלונן. כשאנו משתמשים באמונה שלנו, אנו מבינים שהכל לטובה ולכל דבר יש סיבה. שום בן תמותה לא יכול להבין חשבונות שמים ולמה קורים לנו דברים, אבל אין לי שום ספק שהם עדיפים על אפשרויות אחרות.
 
אני מודה להשם כל הזמן על התזכורת התמידית שעוזרת לי להישמר. עצרו לרגע ותחשבו כמה עבירות קשורות בצורה ישירה לפה?! הרשימה די מפחידה: לשון הרע, רכילות, כעס, צעקות, קללות, ביקורת, אכילת אוכל לא כשר… בכל פעם ש'היצור' הפנימי שלי מפתה אותי להשתמש בפה שלי בצורה לא ראויה, החניכיים הכואבות מזכירות לי שזו לא הדרך. אוי, להיות בן אדם… לפעמים אני נתפסת כשאני לא עומדת על המשמר כאשר הדיבור הפזיז שלי מקדים את המחשבה המקדימה. לא רק שאני פוגעת בעצמי, אלא גם מרחיקה את הסובבים אותי וגורמת סבל לכל ה'נמענים' שמקבלים את התוכחות שלי.
 
תודה רבה להשם שנתן לנו מתנה יקרה – מתנת התשובה. תוך שניות אני יכולה לבצע את ארבעת השלבים שהרב ברוידא מסביר במאמרו – הזדמנות שנייה, לא רק פעם בחיים! מדהים לגלות שיש לנו את הכוח למחוק פעולות רוחניות הרסניות אחרי שאנו מועדים. וכמו שהפה שלנו יכול לגרום נזק איום לנשמה שלנו, אם נשתמש נכון בכוח זה, הוא יכול גם להעלות אותנו מעלה ולקדש שם שמים בעזרת התפילה, דיבור טוב ושירים טהורים. להחלפת הביקורת והעוינות בהלל ושבח וברחמנות יש את היכולת להפוך כאוס לברכה. בורא העולם ברא אותנו עם חלל הפה כדי לעזור לנו להכיל את האוכל שאנו אוכלים, את המים שאנו שותים והאוויר שאנו נושמים. תהיה זו חוצפה להשתמש בפה שלנו לרעה כמו שאנו עושים, ולצערנו, רבים וטובים מאיתנו עסוקים באופן תמידי בדיבורי לשון הרע ואפילו ממעיטים בערך הנזק האיום שנגרם מדיבורים שכאלה. אשרי אותם אנשים שמתאמצים ועושים כל שביכולתם לרסן הרגלים רעים וקשים.
 
בספר בראשית (פרק א, כז) נאמר: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו". מכיוון שהשם ברא אותנו בצלמו ומשתוקק שנלך בדרכיו, עלינו לכסוף לחיות את האחריות העצומה הזו, לשאוף להיות קצת מלאכיים, גם כאן, בעולם הזה. כאשר השם ברא את העולם, הוא יצר את גופו של האדם (מהעפר) ורק אחר כך נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים".
 
"בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו).
 
זוהי אינדיקציה ברורה לפוטנציאל המדהים הטמון בפה של כל אחד מאיתנו.
 
כשאנו מרגישים ש'היצור' מפתה אותנו, מאיים להשתלט עלינו, אנחנו חייבים להתאמץ ולהדוף אותו. אם נאפשר לפולש הזה להשתלט על המוח שלנו, הוא פשוט יהרוס ויכלה, חלילה, את הנשמה שלנו, יגרום לנו לאבד את הזהות האמיתית שלנו ואת האני האמיתי שלנו.
 
כדי להימנע מייסורים וסבל נוראים כאלה, עלינו לחזק את עצמנו ולהוסיף עוד קדושה לחיינו: תורה, מצוות, אמונה ותפילה, להכניס עוד מאור ואהבת השם לחיינו. כאשר אנו משתמשים בפה שלנו בקדושה, למקטרג לא יהיו הרבה סיבות להפנות אלינו את האצבע המאשימה, ובעזרת השם, הוא ייעלם לנצח.