בגן החכמה עמודים 319-320

וְזֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בְּתוֹרָה סב:

וּכְשֶׁהַצַּדִּיק מְבַטֵּל בִּתְפִלָּתוֹ אֵיזֶה חִיּוּב שֶׁל מַעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת, אֲזַי נִתְיַדֵּעַ מֵהַגָּלוּי עַל הַסָּתוּם, שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקַי נִמְצָא, שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת הַצַּדִּיק, וּמְשַׁדֵּד הַמַּעֲרָכוֹת וּמְשַׁנֶּה הַטֶּבַע. וְכָל זֶה יִהְיֶה לֶעָתִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים ס”ח): ‘עֲתִידִים צַדִּיקִים לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים’, וּשְׁאָר נִפְלָאוֹת:

וְזֶה: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָא, דָּא תִּקְרֻבְתָּא דְּמַלְכָּא לְמַלְכָּא. וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדוֹנִי, שֶׁהַשְּׁכִינָה מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל אֵלּוּ הָרְחוֹקִים: יְדַבֵּר נָא עַבְדְּךָ דָּבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי – וְלא יִשָּׁמַע עוֹד אֶמְצָעִי – וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, עַל הֶעָבָר. כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה, פַּרְעֹה, לְשׁוֹן הִתְגַּלּוּת כִּי אַתָּה אֵינְךָ יָדוּעַ לִבְנֵי אָדָם אֶלָּא מֵהַגָּלוּי, וּמֵחֲמַת שֶׁאֵינְךָ יָדוּעַ אֶלָּא מֵהַגָּלוּי, לְפִיכָךְ טָעוּ כָּל אֶחָד לְפִי טָעוּתוֹ. אֲבָל כְּשֶׁאַתָּה מְבַטֵּל רְצוֹנְךָ בִּשְׁבִיל רְצוֹן הַצַּדִּיק, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מועד קטן ט”ז:): ‘הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא גּוֹזֵר וְצַדִּיק מְבַטֵּל’ אֲזַי יֵדְעוּ מֵהַגָּלוּי עַל הַסָּתוּם, כְּשֶׁרוֹאִים שֶׁמַּעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת מְחַיְּבִים אֵיזֶה גְּזֵרָה, וְצַדִּיק מְבַטֵּל, אֲזַי יֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקַי נִמְצָא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רְצוֹן הַצַּדִּיק. מַה פַּרְעֹה גּוֹזֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם פַּרְעֹה הַיְנוּ מַעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת הַגְּלוּיִים לְכָל גְּזֵרָתָם אַף אַתָּה גּוֹזֵר וְאֵינְךָ מְקַיֵּם, כִּי הַצַּדִּיק מְבַטֵּל.

לָכֵן עִקַּר הָאֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם, תְּלוּיָה בַּהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם כְּלוּלִים בַּהַשֵּׁם בִּשְׁלֵמוּת, וּמִי שֶׁרוֹאֶה צַדִּיק הוּא רוֹאֶה לְמַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁם. כִּי הַצַּדִּיק כֻּלּוֹ הִתְגַּלּוּת אֱלוֹקוּת, וְלָכֵן כְּשֶׁרוֹאִים אֶת הַצַּדִּיק רוֹאִים אֱלוֹקוּת. וּבִפְרָט בְּעִנְיַן הַתְּפִלָּה, יֶשְׁנָהּ הִתְגַּלּוּת אֱלוֹקוּת גְּדוֹלָה עוֹד יוֹתֵר, שֶׁהַצַּדִּיק מִתְפַּלֵּל – וְרוֹאִים מִיָּד נִסִּים וְנִפְלָאוֹת. וְזֶה מַה שֶּׁמּוּבָא כָּאן בַּמַּעֲשֶׂה, שֶׁלְּיַד בֵּיתוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם, עָמְדוּ אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים עֲגָלוֹת עִם חוֹלִים, שֶׁכֻּלָּם בָּאוּ כְּדֵי שֶׁהַצַּדִּיק יִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְתִהְיֶה לָהֶם רְפוּאָה שְׁלֵמָה בְּוַדַּאי.

וְזוֹ עוֹד סִבָּה, מַדּוּעַ הָאֱמוּנָה בַּצַּדִּיק מְעוֹרֶרֶת כָּזוֹ הִתְנַגְּדוּת אֵצֶל הֶחָכָם, כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הֵיטֵב, שֶׁאִם הוּא לֹא יִכְפֹּר בַּצַּדִּיק, הוּא יִהְיֶה חַיָּב לְהַאֲמִין בַּמֶּלֶךְ, לָכֵן הוּא חַיָּב לְסַלֵּק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִדַּעְתּוֹ, וְהוּא מִתְחַזֵּק בְּלֵצָנוּת בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עֹז. זֶה דָּבָר מָצוּי מְאֹד בָּעוֹלָם, שֶׁאֲנָשִׁים אוֹמְרִים: מָה?! לְהַאֲמִין בְּצַדִּיק?! בְּבֶן אָדָם?! אִם כְּבָר לְהַאֲמִין, תַּאֲמִין בַּהַשֵּׁם! לָמָּה צָרִיךְ בֶּן אָדָם? וּכְשֶׁמְּדַבְּרִים עִמָּם מִמַּעֲלַת הַהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים וְהַהֲלִיכָה בְּדֶרֶךְ עֲצָתָם, וְכַמָּה חָשׁוּב לָבוֹא וּלְבַקֵּשׁ מֵהֵם שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ בַּעֲדוֹ, וִיבָרְכוּ אוֹתוֹ וכד’, הֵם אוֹמְרִים: אֲנִי חָסִיד שֶׁל הַשֵּׁם. אֲנִי מִסְתַּדֵּר יְשִׁירוֹת עִם הַשֵּׁם. מָה אֲנִי צָרִיךְ אֶת הַצַּדִּיק הַזֶּה, וְאֶת הַצַּדִּיק הַזֶּה, יֵשׁ אֶת הַשֵּׁם…!

אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל דִּבְרֵיהֶם הֶבֶל, כִּי הַבּוֹרֵא בְּעַצְמוֹ מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים, הַמּוֹשְׁלִים בִּתְפִלָּתָם בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁכּוֹתֵב רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, בְּלִקּוּטֵי מוהר”ן תִּנְיָנָא, בְּתוֹרָה א’, שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם מְקַבְּלִים כֹּחָם מֵהַבַּעַל תְּפִלָּה, כַּמּוּבָא:

“אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש רבה, בראשית, פרשה י): ‘אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב, שֶׁאֵין לוֹ כּוֹכָב וּמַזָּל, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: גְּדַל’. וְכָל כּוֹכָב וּמַזָּל מְקַבֵּל כֹּחַ מִכּוֹכָבִים שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְהָעֶלְיוֹן-מֵהָעֶלְיוֹן מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁמְּקַבְּלִים כֹּחַ מֵהַשָּׂרִים הָעֶלְיוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (בתיקוני זוהר, תיקון מ”ד, ע”ט:): ‘כָּל כּוֹכְבַיָּא לָוִין דָּא מִן דָּא, סִהֲרָא לָוֵי מִן שִׁמְשָׁא’ וְכוּ’, “כִּי גָּבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ” וכו’ (קהלת ה’), וְהֵם כֻּלָּם בְּחִינַת לוֹוִים זֶה מִזֶּה וְזֶה מִזֶּה, עַד שֶׁמְּקַבְּלִים וְלוֹוִין מֵהַשָּׂרִים הָעֶלְיוֹנִים, וְהַשָּׂרִים מְקַבְּלִים מֵהָעֶלְיוֹנִים מֵהֶם, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ, עַד שֶׁכֻּלָּם מְקַבְּלִים מִשּׁרֶשׁ הַכֹּל, שֶׁהוּא דְּבַר ה’, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים לַ”ג): “בִּדְבַר ה’ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם” וְעַל-כֵּן כְּשֶׁזּוֹכִין לִתְפִלָּה, אֵין צְרִיכִין לִרְפוּאַת הָעֲשָׂבִים, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת דְּבַר ה’, שֶׁהוּא שׁרֶשׁ הַכֹּל!”

נִמְצָא, שֶׁהַצַּדִּיק שֶׁהוּא הַבַּעַל תְּפִלָּה, הוּא לְמַעֲשֶׂה שֹׁרֶשׁ כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת, וּמִמֶּנּוּ מְקַבְּלִים כֻּלָּם.