בגן החכמה עמודים 165-166

לֹא פַּעַם כְּשֶׁאֲנִי מַגִּיעַ לְבֵית כְּנֶסֶת בְּרֶסְלֶב, אֲנִי אוֹמֵר לַאֲנָשִׁים שָׁם: מַגִּיעַ לִי מַזָּל טוֹב. אוֹמְרִים לִי: מַה, בֶּאֱמֶת? מַזָּל טוֹב! מַזָּל טוֹב! מָה הָעִנְיָן? אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: עַכְשָׁו נוֹלַדְתִּי. הָרֶגַע נוֹלַדְתִּי. לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם. לֹא יוֹדֵעַ מָה הָיָה עַד הָרֶגַע הַזֶּה. זֶה לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי. אֲנִי מִסְתַּכֵּל קָדִימָה. הַחַיִּים יָפִים. יֵשׁ חַיִּים יָפִים קָדִימָה.

וּמַה שֶׁכָּתַב רַבִּי נָתָן, שֶׁאֲפִלּוּ חֲסִידִים וְצַדִּיקִים, אִם הֵם כִּזְקֵנִים אֶצְלָם וְעוֹשִׂים עֲבוֹדָתָם כְּזָקֵן וְרָגִיל מִכְּבָר, גַּם כֵּן אֵינוֹ טוֹב, זֶה מוּבָא בְּשִׂיחוֹת הר”ן: גַּם אֵין טוֹב לִהְיוֹת זָקֵן. הֵן חָסִיד זָקֵן, וְהֵן צַדִּיק זָקֵן, זָקֵן אֵין טוֹב. כִּי צָרִיךְ רַק לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל בְּכָל עֵת מֵחָדָשׁ. וְזֶה מִשּׁוּם שֶׁהַזִּקְנָה הִיא שַׁיֶּכֶת לַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁהֲרֵי הוּא נִקְרָא מֶלֶךְ זָקֵן – כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה הִיא הִתְחַדְּשׁוּת, וְעִקַּר חֲשִׁיבוּת הָעֲבוֹדָה שֶׁל הָאָדָם הִיא, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַכֹּל מֵחָדָשׁ – בְּחַיּוּת וּבְשִׂמְחָה.

וּמַה שֶּׁכָּתַב: כִּי מִי שֶׁמְּחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ בְּוַדַּאי לֹא יִפֹּל לְעוֹלָם אֲפִלּוּ יַעֲבֹר עָלָיו מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו. הַהֶסְבֵּר לְזֶה הוּא, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ לוֹ טוֹב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, יָכוֹל פִּתְאֹם לַעֲבֹר אֵיזוֹ נְפִילָה, וְשֶׁיִּתְגַּבֵּר עָלָיו הַיֵּצֶר הָרַע, נֹאמַר – בְּכַעַס נוֹרָא, וּבָרֶגַע הַזֶּה עָלָיו לָדַעַת שֶׁזֶּה רְצוֹן הַשֵּׁם. כִּי אֲנַחְנוּ מִצִּדֵּנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת רַק כִּרְצוֹן הַשֵּׁם בִּשְׁלֵמוּת, אֲבָל אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים טוֹב מְאֹד, שֶׁזּוֹ אַשְׁלָיָה לַחֲשֹׁב שֶׁזֶּה יִקְרֶה מַהֵר, כִּי יֶשְׁנָן עוֹד הַרְבֵּה נְפִילוֹת וְנִסְיוֹנוֹת בְּדַרְכֵּנוּ. לָכֵן אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מֵרֹאשׁ לְהָכִין אֶת עַצְמֵנוּ, שֶׁזֶּה רְצוֹן הַשֵּׁם שֶׁנַּתְחִיל מֵחָדָשׁ, לֹא לִפֹּל לְזִקְנָה, לְיֵאוּשׁ, לְבִלְבּוּלִים. לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

וּמַה שֶׁכָּתַב: כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְסַלֵּק מִדַּעְתּוֹ וּלְהַעֲבִיר מִמַּחְשַׁבְתּוֹ כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו מִיּוֹם שֶׁעָבַר וַאֲפִלּוּ מִשָּׁעָה הַקּוֹדֶמֶת, וְיִדְמֶה בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ הַיּוֹם נוֹלַד, צָרִיךְ לַחֲשֹׁב בְּכָל רֶגַע כְּאִלּוּ הַיּוֹם הוּא נוֹלַד. כַּאֲשֶׁר הָאָדָם הוֹלֵךְ עִם עֵצָה זוֹ, הוּא זוֹכֶה לִהְיוֹת כְּמוֹ אוֹתָם תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁהֶבֶל פִּיהֶם אֵין בּוֹ חֵטְא. כִּי עַל יְדֵי מַחְשָׁבוֹת שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת בֶּאֱמֶת נִמְחָלִים לוֹ כָּל הָעֲווֹנוֹת.

מְחִילַת עֲווֹנוֹת

בָּעֵצָה הַזּוֹ יֶשְׁנוֹ עֹמֶק גָּדוֹל וְעָצוּם מְאֹד. כִּי זוֹ גְּמָרָא מְפֹרֶשֶׁת בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, שֶׁאִם אָדָם, שֶׁהוּא הָרָשָׁע הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם, וְהָאָדָם הֲכִי גָּרוּעַ בָּעוֹלָם שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָה וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, מוֹסֵר, רוֹצֵחַ וכו’, וְהוּא נִגַּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, לַבַּת שֶׁל רַב הָעִיר, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָצְאָה מִפֶּתַח בֵּיתָהּ, שֶׁכֻּלָּהּ קְדֻשָּׁה וְטֹהַר, וְאוֹמֵר לָהּ: “הִתְקַדְּשִׁי לִי עַל מְנַת שֶׁאֲנִי צַדִּיק גָּמוּר”, וְהִיא מַסְכִּימָה – הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת. וְלֹא שֶׁהָרָשָׁע אוֹמֵר: הִתְקַדְּשִׁי לִי עַל מְנַת שֶׁאֲנִי צַדִּיק סְתָם, אֶלָּא צַדִּיק גָּמוּר! הִיא מְקֻדֶּשֶׁת! כֵּיצַד זֶה יִתָּכֵן? הֲרֵי הָאָדָם הַזֶּה מֵעוֹלָם לֹא הִנִּיח תְּפִלִּין, וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ שׁוֹמְרִים שַׁבָּת, וְגַם עָשָׂה אֶת כָּל הָעֲבֵרוֹת הֲכִי גְּדוֹלוֹת בָּעוֹלָם, וכו’ וכו’, אֵיךְ הוּא נִהְיָה צַדִּיק לְפֶתַע? וְעוֹד צַדִּיק גָּמוּר!?

מְבָאֶרֶת וְאוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא, שֶׁאִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב, שֶׁיּוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל אָדָם, וְיָעִיד לָנוּ שֶׁאוֹתוֹ אָדָם, כְּשֶׁאָמַר מַה שֶּׁאָמַר לַבַּת שֶׁל הָרַב, הִרְהֵר בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע בְּלִבּוֹ בִּתְשׁוּבָה, וַהֲרֵי נִתְגַּלָּה שֶׁהוּא אָכֵן הָיָה צַדִּיק גָּמוּר כְּשֶׁקִּדֵּשׁ אוֹתָהּ, וְהַתְּנַאי שֶׁהִתְנָה: “עַל מְנַת שֶׁאֲנִי צַדִּיק גָּמוּר”, אָכֵן הִתְקַיֵּם, וְהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. מֵהַגְּמָרָא הַזֹּאת לוֹמְדִים אֶת הַיְסוֹד, שֶׁעַל יְדֵי הִרְהוּר תְּשׁוּבָה בִּלְבַד, הָאָדָם הוֹפֵךְ בִּן רֶגַע מֵרָשָׁע גָּמוּר, לְצַדִּיק גָּמוּר, וְכֵן נִפְסַק לַהֲלָכָה וּלְמַעֲשֶׂה בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ.

וּמִכָּאן נוֹבַעַת הָעֵצָה שֶׁל הַהִתְחַדְּשׁוּת, כִּי כְּשֶׁהָאָדָם רַק חוֹשֵׁב אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת: מֵהַיּוֹם אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת צַדִּיק – הֲרֵי הוּא צַדִּיק. לָכֵן כָּאן בָּעֵצָה שֶׁל רַבֵּינוּ יֵשׁ עֹמֶק עָצוּם, שֶׁהֲרֵי בְּכָל מַחֲשָׁבָה וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת, הָאָדָם לְמַעֲשֶׂה אוֹמֵר, שֶׁמֵּהָרֶגַע הַזֶּה הוּא רוֹצֶה לְהַתְחִיל לִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזֶה נִקְרָא הִרְהוּר תְּשׁוּבָה, וּמִמֵּילָא עַל הַמַּחְשָׁבוֹת הַלָּלוּ מוֹחֲלִים לוֹ אֶת כָּל עֲווֹנוֹתָיו, וְהוּא נֶחְשָׁב לְצַדִּיק גָּמוּר. כָּל שֶׁכֵּן אִם גַּם אוֹמֵר בְּפִיו דִּבּוּרִים שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת וּתְשׁוּבָה, שֶׁאָז בְּוַדַּאי נִמְחָלִים כָּל עֲווֹנוֹתָיו.