בגן החכמה עמודים 341-342

וְיָעֲצָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לִשְׁלֹחַ עֲבוּר הַבַּעַל-שֵׁם…

לָאִשָּׁה יֵשׁ אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וְהִיא תָּמִיד יוֹדַעַת לְיַעֵץ לְבַעֲלָהּ אֶת הָעֵצָה הַנְּכוֹנָה הַיְחִידָה: לֵךְ לַצַּדִּיק! כִּי הָאִשָּׁה לְעוֹלָם אֵינָהּ מִתְבַּלְבֶּלֶת, וּבָרֶגַע שֶׁזּוֹכָה לְהַאֲמִין בַּצַּדִּיק, הִיא כְּבָר לֹא זָזָה מִזֶּה. כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ, שֶׁהַנָּשִׁים כֻּלָּן נִשְׁאֲרוּ נֶאֱמָנוֹת לְמֹשֶׁה, וּכְמוֹ שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ מִבַּעַל הַ”יִּשְׂמַח משֶׁה”, שֶׁזָּכַר אֶת כָּל הַגִּלְגּוּלִים שֶׁלּוֹ, וְשָׁאַל אוֹתוֹ בְּנוֹ: בְּאֵיזֶה צַד הָיִיתָ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ, עִם משֶׁה אוֹ עִם קֹרַח? אָמַר לוֹ: הָיִיתִי בְּאֶמְצַע, מִתְנַדְנֵד לְכָאן וּלְכָאן. הִתְפַּלֵּא בְּנוֹ: וְלֹא הָיִיתָ עִם משֶׁה?! אָמַר לוֹ: תֵּדַע, שֶׁהָיָה זֶה נִסָּיוֹן קָשֶׁה בְּיוֹתֵר, כִּי כָּל רָאשֵׁי הַסַּנְהֶדְרִין הָיוּ לְצַד קֹרַח, וְרַק הַנָּשִׁים וּפְשׁוּטֵי הָעָם שֶׁלֹּא יָדְעוּ חָכְמוֹת אָחֲזוּ עִם מֹשֶׁה… וּמִי מֵהַחֲכָמִים שֶׁנִּשְׁאַר מִתְנַדְנֵד, זֶה נֶחְשַׁב לְמַעֲלָה יְתֵרָה…

בִּפְרָט בְּמַצָּבִים שֶׁל נִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּפַחַד, שֶׁמִּתְבַּלְבֶּלֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁית עֵצָה לְנַפְשׁוֹ, עָלָיו לְהִוָּעֵץ בְּאִשְׁתּוֹ וְהִיא תֵּדַע אֶת הָעֵצָה הַנְּכוֹנָה בְּוַדַּאי. כִּי מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה, הָאִשָּׁה לֹא תָּזוּז מֵהָאֱמוּנָה שֶׁכְּבָר עָמְדָה עָלֶיהָ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַגֶּבֶר, שֶׁבְּעֵת נִסָּיוֹן הוּא יָכוֹל לִפֹּל מֵאֱמוּנָתוֹ, כִּי אֱמוּנָה שַׁיֶּכֶת בְּיוֹתֵר לְנָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁצְּרִיכִים לִלְמֹד אֱמוּנָה מֵהַנָּשִׁים. 

וְשָׁלַח אַחֲרָיו וּבָא הַבַּעַל-שֵׁם וְנָתַן לוֹ קְמִיעוֹת וּשְׁמִירוֹת וְאָמַר לוֹ, שֶׁעַתָּה לֹא יִפְחַד כְּלָל, וְהָיָה לוֹ אֱמוּנָה גְּדוֹלָה בָּזֶה….

הַתָּם עָבַר זֶה עַתָּה נִסָּיוֹן לֹא קַל – נִסָּיוֹן שֶׁל פַּחַד נוֹרָא. וּבָרֶגַע שֶׁנִּכְנַס בָּאָדָם פַּחַד מִמַּשֶּׁהוּ, זֶה לֹא קַל לוֹ לְהַאֲמִין וְזֶהוּ זֶה – לִשְׁכֹּחַ לְגַמְרֵי מֵהַפַּחַד. וּבְדֶרֶךְ כְּלָל, אֲפִלּוּ אִם תַּכְבִּיר עָלָיו בְּמִלִּים וְהַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת, הוּא לֹא יֵרָגַע כָּל כָּךְ מַהֵר, וְזֶה מַה שֶּׁנִּקְרָא בִּשְׂפַת הָרוֹפְאִים “טְרָאוּמָה”, שֶׁהָאָדָם עוֹבֵר חֲוָיָה רִגְשִׁית קָשָׁה, שֶׁמּוֹתִירָה רֹשֶׁם חָזָק בְּלִבּוֹ, עַד שֶׁלֹּא עוֹזֵר שׁוּם הִגָּיוֹן לִמְחֹק אֶת הָרֹשֶׁם מִלִּבּוֹ. רַק עַל יְדֵי עֲבוֹדָה חֲזָקָה עַל אֱמוּנָה נִתָּן לְתַקֵּן אֶת הַנֵּזֶק הַנִּגְרָם לַנֶּפֶשׁ עַל יְדֵי “טְרָאוּמוֹת” מֵעֵין אֵלּוּ. אֲבָל הַתָּם, מֵחֲמַת שֶׁהָלַךְ כָּל יָמָיו בִּתְמִימוּת וּבֶאֱמוּנָה, מִיָּד הוֹעִילָה לוֹ הַהַבְטָחָה שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם, שֶׁעַתָּה לֹא יִפְחַד כְּלָל, וְהוּא הִשְׁתַּחְרֵר בִּין רֶגַע מִכָּל הַפַּחַד שֶׁלּוֹ, וּמִבְּחִינָתוֹ הַכֹּל נִגְמַר.

וְזֶהוּ חִזּוּק לְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר אֵיזֶה נִסָּיוֹן, אֵיזֶה פַּחַד וכד’, שֶׁיֵּדַע שֶׁרַק עַל יְדֵי אֱמוּנָה הוּא יוּכַל לַעֲבֹר אֶת הַכֹּל. לָכֵן כָּל אָדָם צָרִיךְ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְחַזֵּק אֶת לִבּוֹ בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, וּמֻבְטָח לוֹ שֶׁיַּעֲבֹר אֶת כָּל נִסְיוֹנוֹת הַחַיִּים בְּקַלּוּת, כְּמוֹ שֶׁרַבֵּינוּ כּוֹתֵב בְּשִׂיחוֹת הר”ן (לב): וּבֶאֱמֶת אֱמוּנָה הוּא עִנְיָן חָזָק מְאֹד וְחַיָּיו חֲזָקִים מְאֹד עַל-יְדֵי אֱמוּנָה!

עַל כָּל פָּנִים, הַתָּם טָעָה מְאֹד בְּמָה שֶׁרִחֵם עַל הֶחָכָם וְקֵרֵב אוֹתוֹ, כִּי בָּרֶגַע שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ כּוֹפֵר בַּמֶּלֶךְ בְּכָזוֹ גַּסּוּת, הוּא הָיָה צָרִיךְ לִזְרֹק אוֹתוֹ לְכָל הָרוּחוֹת. כִּי צְרִיכִים לָדַעַת אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמִים, וְיֵשׁ פְּעָמִים שֶׁאָסוּר לְרַחֵם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל עַל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, שֶׁרִחֵם עַל עֲמָלֵק, וּכְשֶׁנִּלְקְחָה מִמֶּנּוּ מַלְכוּתוֹ, הָרַג עִיר שְׁלֵמָה שֶׁל כֹּהֲנִים, כַּמּוּבָא בְּיַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי (שמואל א רמז קכא): “וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וגו’, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל שֶׁהוּא רַחֲמָן עַל אַכְזָרִים לַסּוֹף נַעֲשֶׂה אַכְזָר עַל רַחֲמָנִים, לְהַלָּן כְּתִיב וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב …”