תן כתף!

לב שבור כואב הרבה יותר מרגל
שבורה. חבילת ייסורים כבדה יותר
מארגז עמוס וכבד. תן כתף! זה מה
שחברך מבקש.
 
 
מעלת הנשיאה בעול הזולת היא גבוהה מאוד. כשאדם נותן את ליבו לסביבה, בוחן כל צער של החבר וחש אותו, נושא את כאבו ומתאחד עימו ברגשותיו, גם כשלפעמים אין כל תועלת מעשית בדבר – זוהי המידה המסמלת באופן מיוחד את האחדות בעם ישראל.
 
איך נותנים כתף? ומהי נשיאה בעול?
 
פירוש הדבר כפשוטו, להתחלק עם הזולת במשא. כשהשני נושא חבילה כבדה, כולם מבינים שצריך לבוא ולהטות את השכם, לעזור. אך מה קורה כשהוא נושא חבילת יסוריים? אז צריך להטות את הלב!
 
כיום אנו כמעט לא זוכים לראות בדרכים חמורים נושאי משאות, וטבעי הדבר שאף פעם לא נתקלנו בחמור שקרס תחת עומס המשא. היום ישנם, ברוך השם, משאיות ורכבי הובלות, ואפילו בים ובאוויר אפשר להעביר מה שרק רוצים ובאיזה משקל שחפצים.
 
זאת אומרת, שלא כל כך נדרש מאיתנו לשאת בעול מבחינה פיזית, אלא בעיקר לתת את הלב. לחוש באמת בצערו של הזולת ולנסות להוריד מעליו קצת את המעיק על ליבו.
 
בארצות הברית של ימינו, לכל אדם שלישי צמוד פסיכולוג. הפסיכולוגיה מתיימרת להבין את נפש האדם עד כי אפילו לארצנו הגיע נוהג זה, ללכת לפסיכולוג באופן תדיר. ננסה להבין, מדוע ולמה תופעה זו תופסת תאוצה ומתגברת?
 
אין ספק שדורנו הוא דור עסוק וטרוד במיוחד. כולם רצים כל הזמן, מתוחים ולחוצים. אז איך יתכן שאדם יעניק מזמנו היקר והמוגבל לאחרים?
 
מצב זה גורם לכך שלרבים אין בפני מי להשיח את המעיק על ליבם. בודאי קרה לכל אחד מאיתנו המקרה המביך, בו צעד ברחובה של עיר כשהוא מיוסר וכאוב, נתון בסבך של בעיות. ולפתע, הבחין בחברו המתקרב אליו. בחיוך מלא פנה אליו החבר: "מה שלומך, ידידי היקר? איך אתה מרגיש?" ואז מוארות הפנים הכאובות והפה נפתח, מוכן לשוח על הבעיות ולתנות על המר, אך עד שהורמו העיניים, הן גילו אבק דרכים המיתמר מתחת רגליו הנוהרות קדימה של אותו חבר, מעידות שאכן, לפני כמה רגעים זה היה הוא ששאל בנחמדות: "מה נשמע?" ומעניין, שלא ציפה כלל לתשובה… ושוב מורכן לו הראש ודואב הלב שבעתיים…
 
כדי לפתור בעיה זו ודומות לה, קמו קליניקות למיניהן שדלתותיהן נושאות את השלט: "פסיכולוג". תפקידן לתת ללקוחות אוזן קשבת. כי אכן, אם אין מי שיקשיב לאדם, הוא מוכן להוזיל מכספו, העיקר שמישהו יהין להטות לו לב ואוזן.
 
אנו עם ישראל, עם קדושים המהווים דוגמא לכל הגויים כיצד צריך בן אדם להתנהג. וראו מה חכמינו ז"ל אומרים: "אם תלמיד חכם הוא, צריך שיחלה עליו" (ברכות יב, ב). לא מדובר פה על הגשת עזרה ולא הוזכרה כאן אפילו כוס תה אחת. ואם כן, למה הכוונה שצריך שיחלה עליו? התשובה היא שיש לקחת ללב את הצער, לחוש את ייסוריו בעומק הלב.
 
איך זה עוזר? מדוע עזרה טכנית אינה מספיקה? משום שטבע האדם הוא, שבעת שאבלים באבלו הרי שבזאת לוקחים ממנו חלקים גדולים מן הצער. וכבר נאמר: "או חברותא או מיתותא". אדם בודד ללא חבר לצער ולשמחה, ללא אפשרות לחלוק את רגשותיו עם מישהו נוסף, מוכן לאבד את נפשו משום שחייו אינם חיים.
 
מסופר כי פעם חלה הרב הקדוש, רבי מרדכי דב טברסקי מהורונסטייפל זצ"ל, בשיעול חזק ונסע לדרוש ברופאים בעיר קייב. הרופא המטפל בו אמר שיש צורך לצרוב מקום אחד בגבו, בעזרת שיפוד מלובן. אך הזהיר מראש, שטיפול זה גורם לכאבים בלתי נסבלים וצריך לקשור את החולה לכסא בכדי שלא יזוז ממקומו.
 
רבי מרדכי דב אמר שאין צורך לקושר אותו והבטיח שלא יזוז. הרופא התחיל בטיפול ואמנם הרב לא נע ולא זע ואף לא הוציא מפיו ולו גניחה קלה. השתומם הרופא על כוח התאפקותו ושח לבנו של הרב שהיה נוכח במקום, כי אמש ביצע טיפול דומה בקוזאק רוסי. וברגע שהוא (הרופא) נגע בבשרו, הקוזאק קפץ ממקומו, עקר את הרצועות אליהן היה קושר ונמלט דרך החלון.
 
הקשיב הרבי לדברים ולאחר מכן הגיב: "האמן לי דוקטור, כאשר בא אלי יהודי ומסיח את צרת ליבו וצריכים ומוכרחים לעזור לו, אולם אין ביכולתי לעשות זאת, בוערת בי צרתו הרבה יותר מברזל חם ומלובן".
 
מי שבאמת משתתף בצער הזולת ונושא את כאבו, זוכה לסייעתא דשמיא עצומה בכל ענייניו, כפי שנוכל לראות בסיפור הבא:
 
אחד מהרופאים ידועי השם באנגליה הוא רופא חרדי וירא שמים.ועל אף שהוא כזה, מעמדו המכובד רק מתחזק ומתעצם בקרב הרופאים. הצלחתו ודייקנותו מפורסמים עד שניתן לומר עליו כי הוא מאלה אשר ניתנה להם הרשות לרפא. על פיתחו נשזרים סיפורי מופתים על הצלחה בלתי רגילה והנהירה אליו הולכת וגוברת.
 
זו הייתה תעלומה בלתי רגילה, עד שפעם אחת זכתה משפחה מקומית לפתור אותה.
 
בני המשפחה נסעו בכביש שומם באזור כשלפתע ראו רכב חונה בצד. הם חשבו שאולי האלמוני זקוק לעזרה ולכן עצרו את רכבם, התקרבו ולהפתעתם, מצאו את אותו דוקטור מפורסם יושב ברכבו ומתמוגג בבכי כשבידיו ספר תהילים.
 
הם נבהלו ושאלו: "מה קרה? אפשר לעזור?", שאלו כשהם מבוהלים.
 
"לא" השיב הרופא, "אני עכשיו עסוק בלהגיש עזרה".
 
"איך זה יתכן? הרי אין כאן אדם זולתך", תמהו.
 
"אכן" השיב אותו רופא בפשטות. "אני שב כרגע מטיפול בחולה המאושפז בבית החולים במצב קשה, כל מה שביכולתי לעשות, כבר עשיתי. וכעת לא נותר לי אלא להשתדל בדבר שאני בוטח בו באמת – התפילה בדמעות להשם יתברך, רופא כל בשר, שירפא את החולה, וזהו מנהגי מימים ימימה!"
 
כך זכו כולם להתוודע לסודו המקצועי של הרופא הדגול.
 
מהותו של יהודי, שיש לו לב החש בצער הזולת, משתתף בכאבו ונושא עימו בנטל. זהו סוד האחדות של עם ישראל וזוהי גם הדרך לזכות בקניין תורה. כנאמר, שאחד מארבעים ושמונה קנייני תורה הוא ה"נושא בעול עם חברו" – מידה המסמלת יותר מכל את הערבות ההדדית בין כולנו.
 
מסופר על אחד מגדולי זמננו, המיוחס למשפחת הלויים, שבליל הסדר פתח ואמר: "עבדים היינו.." שאלו אחד מן המסובים במקום: "והרי הלויים לא עבדו בפרך, וכיצד הרב אומר זאת?"
 
הרב הישיר כנגדו מבט אוהב אך תקיף והשיב: "רק מי שאין לו לב מסוגל לשאול שאלה כזאת, משום שאולי שעבוד הגוף לא היה ללויים. אך הלב! איך לב יהודי מסוגל לראות שאחיו סובלים ולהישאר אדיש או שלו?! אכן, הלויים לא היו חייבים בשעבוד, אך משראו בצער ישראל, הטו את שכמם".
 
שנזכה לשנת אהבת ישראל, שגשוג ושפע וזו תהיה הראייה לכך שהשתפרנו במידת ההשתתפות עם הזולת, אמן!
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"