בגן החכמה עמודים 363-364

וּמַמָּשׁ כְּמוֹ הַתָּם, כָּךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָעוֹלָם, לְלֹא יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, אִם יֵלֵךְ בִּתְמִימוּת, וְלֹא יִתְבַּלְבֵּל מִכְּלוּם, וְלֹא יִרְדֹּף אֶת עַצְמוֹ, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם, וְיִהְיֶה דָּבֵק בַּדֶּרֶךְ שֶׁל הַתְּמִימוּת לִהְיוֹת תָּמִיד שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְיַעֲשֶׂה אֶת מַה שֶּׁעוֹשֶׂה בְּשִׂמְחָה אֲמִתִּית – גַּם הוּא יִזְכֶּה בְּוַדָּאוּת לִהְיוֹת מִינִיסְטֶר עַל כָּל הַמִּינִיסְטֶרִישׁ – שַׂר עַל כָּל הַשָּׂרִים – וְיַגִּיעַ לְמַדְרֵגוֹת עֲצוּמוֹת – בָּעִנְיָן שֶׁלּוֹ, כְּפִי שֶׁנְּבָאֵר בַּהֶמְשֵׁךְ – וְזֶה לֹא מְשַׁנֶּה בִּכְלָל מָה הַפּוֹטֶנְצְיָאל שֶׁלּוֹ, וּמֵאֵיפֹה הוּא הִתְחִיל.

כִּי זֶה הַדָּבָר הָעִקָּרִי שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל הַתָּם, שֶׁהַהַצְלָחָה לֹא תְּלוּיָה בְּשׁוּם דָּבָר חִיצוֹנִי – לֹא בְּחָכְמָה וְלֹא בְּכִשְׁרוֹן וְלֹא בִּתְנָאִים וכו’, אֶלָּא הִיא תְּלוּיָה אַךְ וְרַק בְּדָבָר אֶחָד: שֶׁהָאָדָם דָּבֵק בַּנְּקֻדָּה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְדָבֵק לָלֶכֶת בַּמַּסְלוּל הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ, וְלֹא לְהִסְתַּכֵּל עַל אֲחֵרִים, רַק לִשְׁאֹל בֶּאֱמֶת: מָה הַשֵּׁם רוֹצֶה מִמֶּנִּי? מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, שֶׁמַּאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא הֵכִין וְסָלַל בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילוֹ, דֶּרֶךְ מְדֻיֶּקֶת, כְּעֵין “פַּסֵּי רַכֶּבֶת”, לְהַגִּיעַ עַל יָדָם לַשְּׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ.

אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ

מִדְרְשֵׁי חֲזַ”ל מְלֵאִים בְּמַעֲשִׂיּוֹת, שֶׁתַּכְלִיתָן לְחַזֵּק אוֹתָנוּ בַּשֵּׂכֶל הַזֶּה שֶׁלָּמַדְנוּ מֵהַתָּם, וּלְלַמְּדֵנוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל הַתְּמִימוּת וְהַפְּשִׁיטוּת, וּלְאֵיזֶה מַדְרֵגָה יָכוֹל כָּל אָדָם פָּשׁוּט לְהַגִּיעַ, אִם רַק יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בִּתְמִימוּת.

בְּתַנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ, שׁוֹאֵל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא: עַל יְדֵי מַה זָּכְתָה דְּבוֹרָה לִנְבוּאָה וְלִשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל, בַּזְּמַן שֶׁפִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר קַיָּם? עַל יְדֵי גְּאוֹנוּת? לֹא. עַל יְדֵי כִּשְׁרוֹן? לֹא וָלֹא. הִיא זָכְתָה רַק מִשּׁוּם שֶׁרָצְתָה וְהִשְׁתַּדְּלָה שֶׁתִּהְיֶה תְּאוּרָה נְאוֹתָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיְתָה מְכִינָה פְּתִילוֹת עָבוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹרָן רַב, וְשׁוֹלַחַת אוֹתָם בִּידֵי בַּעֲלָהּ לַמִּשְׁכָּן שֶׁבְּשִׁילֹה, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ תּוֹרָה כָּל הַלַּיְלָה בְּקַלּוּת. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דְּבוֹרָה, אַתְּ נִתְכַּוַּנְתְּ וְעָשִׂית פְּתִילוֹת עָבוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אוֹרָן מְרֻבֶּה, וּבְכָךְ לְהַרְבּוֹת אֶת אוֹרִי, לָכֵן אֲנִי אַרְבֶּה אוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה וּבִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

וְעַל זֶה אוֹמֵר אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא: מֵעִיד אֲנִי עָלַי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, בֵּין גּוֹי וּבֵין יִשְׂרָאֵל, בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד בֵּין שִׁפְחָה – הַכֹּל לְפִי מַעֲשֶׂה שֶׁעוֹשֶׂה, כָּךְ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו! (אליהו רבה פרשה י’)

הַמִּדְרָשׁ הַנִּפְלָא הַזֶּה, צְרִיכִים לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ וּלְהַעֲמִיק בּוֹ, שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ אֶת הַמֶּסֶר הַנּוֹרָא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא מֵעִיד עַל עַצְמוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁזֶּה לֹא מְשַׁנֶּה מִי הָאָדָם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ יְהוּדִי, אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה, יָכוֹל לִזְכּוֹת לְהַשְׁרָאַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים! דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה מֶה עָשְׂתָה? הַאִם הִיא עָשְׂתָה מַעֲשֶׂה נוֹרָא שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ? הַאִם הִיא עָבְדָה אֶת הַשֵּׁם בַּעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת? לֹא וָלֹא. הִיא רַק דָּאֲגָה לִתְאוּרָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְעָשְׂתָה אֶת זֶה מִכָּל הַלֵּב. הִיא הֵכִינָה אֶת אוֹתָן פְּתִילוֹת בִּמְלֹא תְּשׂוּמֶת הַלֵּב, וּבְאַהֲבָה וּבְרָצוֹן טוֹב! וְדָאֲגָה שֶׁיִּהְיוּ הַפְּתִילוֹת עָבוֹת וְיָאִיר בָּהֶן אוֹר גָּדוֹל, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲבֹד עֲבוֹדָתָם כָּרָאוּי, וְיוּכְלוּ הַחֲכָמִים לִלְמֹד תּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה.

וְהַמִּדְרָשׁ מַדְגִּישׁ, שֶׁדְּבוֹרָה זָכְתָה לִנְבוּאָה, בִּזְכוּת הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁלָּהּ, בַּזְּמַן שֶׁפִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הָיָה קַיָּם! מְדֻבָּר כָּאן עַל פִּנְחָס הַכֹּהֵן! שֶׁזָּכָה לִכְהֻנָּה בְּמִדְבָּר סִינַי עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה מְסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁעָשָׂה, וְשֶׁהָיָה תַּלְמִיד חָכָם עָצוּם, בַּעַל מַדְרֵגָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתָאֲרָהּ וכו’ וכו’. אַף עַל פִּי כֵן, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּחַר בִּדְבוֹרָה, שֶׁתִּהְיֶה נְבִיאָה וְתִשְׁפֹּט אֶת עַם יִשְׂרָאֵל. הַכֹּל בִּזְכוּת מַעֲשֶׂה פָּשׁוּט שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאַהֲבָה וּבְכַוָּנָה נְכוֹנָה, וּבְרָצוֹן אֲמִתִּי.

לְפִי זֶה יוֹצֵא, שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת מְאֹד, שֶׁבִּישִׁיבָה מְסֻיֶּמֶת, עוֹבֵד חַשְׁמַלַּאי וּמַתְקִין תְּאוּרָה, וְהוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּאַהֲבָה לִכְבוֹד הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת, שֶׁרוֹצֶה לְהַרְבּוֹת אוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּהְיֶה בֵּית הַמִּדְרָשׁ מוּאָר וְיָפֶה, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִלְמֹד בּוֹ תּוֹרָה בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת וכו’, וּבְכָךְ הוּא זוֹכֶה לְמַדְרֵגוֹת עֲצוּמוֹת וּלְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְנִמְצָא שֶׁהַשֵּׁם בּוֹחֵר בּוֹ מִכָּל תַּלְמִידֵי הַחֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים שָׁם וְלוֹמְדִים תּוֹרָה כָּל הַיּוֹם, לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו. וְעַתָּה נִלְמַד קַל וָחֹמֶר: אִם הַחַשְׁמַלַּאי זוֹכֶה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּזְכוּת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעוֹשֶׂה בְּאַהֲבָה אֲמִתִּית וּבְכַוָּנָה אֲמִתִּית וּבְרָצוֹן טוֹב – קַל וָחֹמֶר אִם יִלְמַד הָאָדָם תּוֹרָה בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן, בִּשְׁבִיל לְהַרְבּוֹת אוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּזְכֶּה לְמַדְרֵגוֹת עֲצוּמוֹת.