למי שייך הקרדיט?

עם מילה של הבוס לא משחקים.
הצרות מתחילות כשמתחילים לפזול
הצידה בניסיון לקטוף את הקרדיט.
רגע לפני שנדבר על זה, נשאל את
שאלת השאלות.
 
 
יש לעולמנו טבע מתעתע והפכפך. הוא מעמיד פנים של חמור כנוע, מזמין אותך לטפס עליו, לקחת את המושכות לידיים ולהדהיר אותו קדימה. ובין רגע הוא עלול לפתע להתהפך עליך לגמרי. להיות רוכב ולעשות אותך סוס. לרדות במרץ ולהריץ אותך בסלול אימים של אינטרסים אפלים הידועים רק לו.
 
האדם שוגה במלכודת השלטון המדומה פעם ועוד פעם. לקראת כל פרויקט חדש הוא משוכנע לגמרי שהעולם כולו פרוס לפניו, רק ממתין להוראות ומכריז 'אתה המלך'. מהר מאוד מגלה, בפעם המי יודע כמה, איך שוב רימו אותו, הפכו את הוד מעלתו לעבד.
 
לא תמיד אנו קולטים איך התחוללה בדיוק התפנית. אך למעשה, כשהדבר קורה, אנו מוצאים את עצמנו עמוק בבוץ, כבולים בפקעת חונקת של התחייבויות, מנהלים משא ומתן עיוור עם גורמים בלתי ידועים, ואיננו יודעים בדיוק מי נגד מי. אז מה בדיוק קורה כאן, אנו שולטים במצב או שמא הוא זה ששולט בנו?
 
שאלת השאלות
 
התשובה לשאלת השאלות נעוצה, איך לא, בשאלה סבוכה יותר. לאדם וחוה נאמר "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" וכו'. האדם שנברא ביום השישי, נחשב נזר הבריאה. הוא, יציר כפיו של הבורא, אמור להיות מושל ורודה בכל שאר הנבראים. להשפיע להם שפע ולהצדיק את קיומם על ידי מעשיו הטובים. הבריאה כולה המתינה לאדם משך ששת ימי בראשית. גשם לא ירד, בורא עולם המתין לתפילתו שיתפלל. הצומח לא עלה מתוך הקרקע והבריאה, שהייתה כבר כמעט מושלמת, המתינה רק לאות שיינתן לה מהאדם. הוא, בתפילתו שיתפלל יבצע את הפעולה האחרונה שתוכל להביא את הבריאה אל שלמותה. בנקודה הזו אירע חטא עץ הדעת. האדם נכשל בתפקידו, והבריאה הפסידה את תיקונה. אדם הראשון עמל במשך שנים ודורות בתיקון החטא. צאצאיו בכל הדורות ממשיכים בכוחם של הצדיקים הגדולים לתקן בכל דור עוד פיסה של חורבן, עד לתיקון השלם בקרוב ממש.
 
אם נתעכב על מקומו של האדם במרחב, תתעורר השאלה: מה בדיוק תפקידו של ילוד האישה הזה? מצד אחד הוא המלך, העולם כולו ממתין רק לו. אם יתנהג כראוי, העולם יהיה גן עדן. טעות קטנה מצידו משליכה על גורלו של העולם כולו. לעומת זאת, האדם איננו מאומה. את הבריאה ברא הבורא יש מאין, הוא עושה הוא יוצר הוא מחייה, והאדם רק גוש עפר, היום כאן מחר שם.
 
הדילמה הזו מלווה את האנושות מיום שישי הראשון לבריאה. האדם נקרע תמיד בין השאיפה למשול ולהיות מלך, לבין חדלות האישים המוחלטת שלו. אז מי אנחנו, יכולים או חדלי אישים, מושלים או נמשלים?
 
שרביט הנהגה ודילמה
 
התורה הקדושה איננה נבהלת מהדילמה הסבוכה. היא מציבה את האדם בין שתי הקצוות, מלך וגם עבד. האדם אמור לאחוז בשרביט ההנהגה רק כדי להעניק אותה לבורא עולם. במילים אחרות, כשהאדם עבד לבורא עולם הרי הוא נחשב מלך לבני העולם.
 
שרביט המלוכה מתגלם בכוח הבחירה שניתן רק בידי האדם. היכולת הזו, לבחור לעשות כך או כך, להיות טוב או חלילה רע, בלעדית לאדם. רק בידיו יש כזו יכולת, ומשום כך רק הוא יכול להיות מלך. ולמעשה, היכולת הזו באה לידי ביטוי בעיקר באפשרות להיות עבד או מלך. הבחירה מניחה לאדם להחליט האם להיות עבד לתאוותיו ולשגות בדמיונות של מלך. או, להיות עבד לבורא ולהיות מושל בעולם, בגוף ובנפש.
 
כוח הבחירה, שהוא בעצם שרביט המלוכה, מתאפיין בטבעו הקיצוני. אם תפסת נכון את שרביט ההנהגה אתה מלך. אם שגית, והתיימרת לאחוז בה באופן הלא נכון, עבד עבדים אתה. ורגע לפני שנדבר על זה, קחו תיאור קצר.
 
בית חרושת. סביב פס הייצור עמלים עשרות פועלים, מבצעים איש איש את עבודתו על פי שיטת עבודה וכללים מדוייקים. כל אחד מכיר כאן את תפקידו, לכל פועל משרה ולכל אחד תפקיד. שיטת העובדה כאן מוכרת ומוכתבת מגבוה. בעשר וחצי בבוקר נכנס לאולם מנהל זוטר, הוא מרים יד ומהסה את הקהל. המכונות משתתקות והאוזניים קשובות. 'חברים, נראה לי ששיטת העבודה שפעלה כאן עד היום איננה יעילה עבור הפרויקט הנוכחי. מרגע זה עובר פס היצור לתוכנית פעולה אחרת, כדלהלן…' את תגובת הקהל ניתן לשער בעל פה. הפועלים שורקים בבוז 'מי שאל אותך בכלל…'
 
מאחורי הקלעים: למען הדיוק ההיסטורי, הסיפור היה כך. מיודענו המנהל הזוטר זומן בשעה תשע ושלושים בבוקר לחדרו של המנכ"ל. הביג בוס הסביר ששיטת העבודה שהונהגה במפעל עד היום איננה תואמת את הפרויקט הנוכחי, וביקש ממנהל המחלקה הזוטר לאמץ תוכנית עבודה חדשה ולעדכן את הפועלים. מנהל המחלקה יוצא אל העם, מול עשרות פועלים ופס ייצור שלם שהשתתק לכבודו, הוא חש כמו מצביא דגול. ביקש לקחת את הקרדיט לעצמו ונתן את ההוראה בשמו עצמו, לא כהוראה מגבוה. אילו ניתנה ההוראה בשמו של המנכ"ל, פס הייצור היה עובר בלי צפצוף בודד למתכונת העבודה החדשה. דווקא הרצון להיות בעל הבית קומם עליו את המחלקה כולה.
 
להחזיר את המושכות לבעל הבית
 
האדם בעולם בא כוחו של בעל הבית. הוא אמור לשעבד את הבריאה כולה לרצונו של השם. בשעה שדמותו מייצגת את הרצון העליון, אין נברא אחד שיוכל לעבור על ציוויו. עם מילה של הבוס לא משחקים. הצרות מתחילות כשהוא פוזל קצת הצידה ומייצג את דעתו שלו.
 
הבריאה מעניקה לנו את האפשרות לשלוט עליה, משום שאנו באי כוחו של בעל הבית האמיתי. העולם מזמין אותנו לעשות בו שימוש, לקחת עליו חסות, משום שאנו מייצגים את בעליו האמיתי. אולם ברגע שנתפתה לקחת את הקרדיט לעצמנו, יבוא סוף תקופת השלטון שלנו, והעולם התמים והנכנע יקום על רגליו האחוריות, יתנגד ויציב כל מחסום אפשרי.
 
אם אנו נתקלים בהתנגדויות והפרעות, מגלה רבי נחמן מברסלב, הדרך הטובה ביותר להצליח ולכבוש יעדים היא להשיב את שרביט ההנהגה להשם. עקשנות לאחוז במושכות רק תעצים את ההתנגדות ותהפוך את המציאות להפגנת כוח הדדית. אם העולם מתנגד אלינו, אות הוא שלא ביקשנו ממנו כניעה בשם בעל הבית, נתנו את האות בשם עצמנו. ברגע זה איבדנו את זכויות המושל, הפכנו לעבד.
 
את העולם הזה נוכל להפוך לממושמע וטוב רק בשעה שנכיר, באמת ובתמים, שהדברים אותם אנו מבקשים ליישם הם רצון השם. ואת המסר הזה נפנה לבריאה ונבקש ממנה להיכנע ולהתגייס לעזרתנו, לכבוד השם.