עושים סוויץ’

כמישהי שפעם הלכה לאיבוד בחשיכה,
הבנתי שזה חייב לקרות. אני חייבת
לעשות סוויץ'. ומאותו רגע החיים נראו
אחרת. הפכתי לאדם שמח באמת.
 
 
זה קורה בפעמים בהן אני מוצאת את עצמי בתפקיד הכתף התומכת לבני משפחה או חברות, כשהם מבקשים עצה או עזרה עם הבעיה איתה הם מתמודדים. ומכיוון שבורא עולם הוא חלק בלתי נפרד מהמחשבות שלי, והוא הביג בוס של העולם ומי שמנהל אותו, אני מייעצת בהתאם.
 
אבל הבעיה היא, ברוב הפעמים, שזה לא מה שהם רוצים לשמוע. למשל, כשאני מציינת בפניהם שלכל החוליים הפיזיים-גשמיים יש שורש רוחני, הם חושבים שהרעיון הזה באמת נחמד, אבל לא מתייחסים לזה ברצינות. הם רוצים פתרון מוחשי, כאן ועכשיו. אני גם מציעה להם להשתמש במה שהרב שלום ארוש מלמד בספריו, במיוחד בספרים בגן האמונה ובשעריו בתודה – בגן התודה, ובעיקר, להודות על הקשיים שהם מתמודדים איתם. כי הכל, אבל הכל, לטובה. אסור להתבכיין, צריך לומר תודה. זה בהחלט יעורר רחמי שמים. אלא שאז אני נתקלת בקירות בטון מכיוון ששיחות על התבודדות (תפילה אישית) נדחות בשתי ידיים, כאילו אומרים 'תודה, אבל זה נשמע מאוד מוזר לדבר עם אלוקים'… העצה – לדבר עם בורא עולם באמת עוזרת כשמדברים איתו – מקבלת מבטים שהייתי מעדיפה לא לדבר עליהם. ליבי כואב על כך שהם לא רוצים להאמין, לפחות לתת צ'אנס, לנסות את התרופה שרבים נושעו בעזרתה.
 
"התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו, לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך…" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כה).
 
כשאני מדברת עם השם הוא באמת שומע, והוא באמת עונה. ולמרות שהוא לא מדבר איתי כמו שבני אדם מדברים אחד עם השני (אני גם לא שומעת רעמים ורואה אורות של ברקים), הוא בהחלט נותן לי רעיונות, פתרונות וגילויים שלעולם לא הייתי חושבת עליהם בלי עזרתו. אדם צריך רק לקבל על עצמו לנסות את זה פעם אחת, להיפתח לזה ברצינות, כדי להבין ולהרגיש את הניצוץ האלוקי, את ההשראה שמקבלים בזמן הזה. כל שעה כזו מקרבת את האדם לאהבה וחום שרק השם יודע לתת. כל הסקפטיים שבחוץ בטח עכשיו חושבים שמדובר באיזו המצאה דמיונית, שכל הבהירות והתובנות שאני מקבלת מההתבודדות באה בגלל שאני מדברת עם עצמי. טעות! אנחנו לא יוצרים את המחשבות שלנו, הן מגיעות אלינו ממקום גבוה, מעולם רוחני שמקושר לנשמות שלנו, מעבר לגוף הפיזי והגשמי שלנו.
 
זה מאוד מצחיק אותי כשאנשים דתיים – שומרי שבת, כשרות, מתפללים שלוש פעמים ביום מהסידור – ממעיטים מערכה של התפילה החשובה – ההתבודדות, העבודה שבלב כמו שאומר הרמב"ם. כי איך אנחנו יכולים לחשוב שאפשר להתפלל אל השם רק שלוש פעמים ביום, אבל להתעלם מהעובדה שהוא זמין 24/7?
 
לפני שאני מרשה לזעם להשתלט עלי כשמישהו 'לא מבין את זה', אני מזכירה לעצמי שגם אני פעם עמדתי במקום בו הוא עומד עכשיו. אפילו שהתחלתי לשמור מצוות היה לי קשה לחשוב שאם לא מדובר בעבודה הקשה של האדם אז זה לא זה. תוכננו, בטעות גדולה מאוד, לחשוב ולהאמין שאנחנו האחראים על ההצלחות שלנו. הרופאים, למשל, הם צינור, שליחיו של הבורא. הם עושים עבודה טובה, כן גם להם מגיעה תודה, אבל אל תשכחו מי נותן להם את ההצלחה. הכותרות מוצפות במה שממשלה זו או אחרת מתכננת לעשות. הם יכולים לתכנון מה שהם רוצים, אבל מה שנחשב זה רק מה שהשם יתברך מחליט.
 
דבר נוסף שגיליתי, משהו שמאוד מפריע לנו בקשר עם השם הוא – ההידבקות של אנשים למסכי הטלוויזיה או למוסיקה לא כשרה. אלה דברים שיוצרים מסכים רוחניים שמונעים מאיתנו לראות את המציאות. אף אחד לא יכול לראות בבירור כשעל העדשות יש פילטרים. לתעשיית הבידור יש השפעה שלילית ישירה על הנשמות שלנו. אני נזכרת, איך בשלב מסוים בחיים הבנתי שהצמיחה הרוחנית שלי היא הישועה האמיתית שלי, אלא שלא יכולתי להיפרד מתוכניות הטלוויזיה הקבועות שאהבתי לראות. אבל הבנתי שזה חייב לקרות, חייבים לעשות סוויץ'. ומאותו רגע, משהו השתנה בתוכי ויכולתי להיות כלי קיבול לקדושה. עד לאותו רגע, אפילו לא רציתי לקבל קדושה. התחננתי להיות אדם מאושר ושמח, אבל במוח שלי המושג דבקות לא היה שם נרדף לשמחה. קיימתי את המצוות בגלל שהרגשתי מחויבת, לרוב מהפחד מהשם במקום מאהבה. עכשיו, כשנפתחתי ויצרתי קשר אישי ומתוק עם בורא עולם, אני רואה את החיים מזווית ראיה שונה. אני שמה את בורא עולם בכל משוואה שעולה בחיי, כי אין שום מקום שהוא לא קיים בו. אין עוד מלבדו!
 
כתוצאה מתובנה זו, מהידיעה שהוא שולט בכל, שהוא מנהיג את הכל – ראיתי וחוויתי הרבה מאוד ניסים בחיי. כולנו ילדיו של השם ולכל אחד מאיתנו יש את הפוטנציאל להגיע למעיין הבלתי נדלה של נפלאותיו, דברים שהשם שומר רק לילדים שלו, עם ישראל. אבל כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא רק לבקש. זה עיקר האמונה.
 
פעם שמעתי מהרב אליעזר רפאל ברוידא את הדברים הבאים: "שום דבר לא מועיל לנשמה שלך, לא מקרב אותה לבורא עולם וסולל עבורך את הדרך לשלווה פנימית עמוקה כמו התפילה האישית (התבודדות)". אם חברות או בני משפחה חושבים שאני דנה אותם לכך חובה, זה ממש לא נכון. אני לא נמצאת כאן כדי לבקר שום אדם בעולם. המטרה שלי היא רק לעזור לאחרים לראות ולהבין את הדבר היחיד שגורם לנו שמחה אמיתית בחיים, בעולם הזה ובעולם הבא. אני באמת דואגת להם כי אני מאוד אוהבת אותם בכל ליבי. זה בטח גרגיר קטן ממה שבורא עולם מרגיש כלפינו, אבא שאוהב את ילדיו.
 
כמישהי שפעם הלכה לאיבוד בחשיכה, אני חושבת שלעשות סוויץ' אמיתי הוא הדבר שמתבקש כאן. כי ברגע שתעשו את זה החיים יהפכו ברורים הרבה יותר ממה שחשבתם.