לא רק קיים

בדרך בה הוא התפלל, במראה
שלו – האיש הזה ענה על שאלה
גדולה, כאילו איתר אותה בדיוק
רב בתוך ליבי: האם אלוקים קיים?
 
 
אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלי עם בורא עולם. זה היה בכותל המערבי, וזה היה הרגע הכי מפחיד בחיי. ואתם יודעים מה, הוא עדיין. הייתי אז 'חוזרת לאמונה' והכל היה חדש ומרגש. התעמקתי בתפילה שלי כל כך באותו יום, עד שהרגשתי שאני כבר לא נמצאת בעולם הזה. זו הייתה הרגשה של חופש ושמחה, משהו אדיר. להתקשר ולהתחבר אל משהו עצום ונפלא, ועדיין, עם שתי רגליים על הקרקע.
 
ואז, ראיתי איש עומד לידי, בצד של הגברים (למרות המחיצה אפשר היה לראות אותו). הוא התפלל בלהט ובהתלהבות גדולה. המבט על פניו כאילו אמר לי שהוא מרגיש בדיוק את מה שאני מרגישה. הוא היה חרדי. היה לו זקן ארוך, פיאות, והוא לבש חליפה שחורה.
 
זזתי כמה צעדים מהמקום בו עמדתי מהפחד.
 
בהתחלה, חשבתי שזה בגלל הלבוש שלו ואיך שהוא נראה. לקח לי קצת זמן להבין שלבגדים שלו אין שום קשר למה שהרגשתי. זה היה משהו עמוק יותר. בדרך בה הוא התפלל ובאיך שהוא היה נראה – האיש הזה ענה על שאלה גדולה, כאילו איתר אותה בדיוק רב בתוך ליבי:
 
האם אלוקים קיים?
 
בעידן המודרני נראה כי אנשים התקבעו על שאלה זו. אבל מה שהרגשתי באותו יום בכותל, שהתחבר והתקשר ללבוש של אותו איש, העניק לי תשובה ישירה ופשוטה:
 
אלוקים קיים. אבל לדעת את זה, להרגיש את זה – עושה את ההבדל הקטן בין לחשוב שהוא לא קיים.
 
התורה אומרת לנו שאלוקים לא רק קיים, אלא חי. העיקרון הראשון מתוך שלושה עשר העיקרים, כפי שהגדיר הרמב"ם, אומר: אני מאמין שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכלהמעשים.
 
אם אלוקים רק קיים, אז לא היו יכולות להיות השלכות ותוצאות למעשים שלנו. יכולנו לעשות כל מה שרצינו בגן המשחקים שהשם ברא לנו, למה שאנו קוראים חיים.
 
אבל כדי שאלוקים יהיה מה שהתורה מגדירה – חי, הוא חייב להיות חלק מכל מה שאנחנו עושים. הוא צריך להיות "בורא ומנהיג לכל הברואים". כי החתימה שלו נמצאת בכל מקום. היקום, אותו הוא ברא, הוא הבמה המרכזית לקיום מצוותיו. זה התפקיד העיקרי של המציאות שלו. בכל פנייה שאנו עושים, אנחנו צריכים לראות את השם. ואת ההשראה, אנחנו צריכים לקבל ממנו. להיות יראים אותו. לזכור שהוא נתן לנו ייעוד בחיים – תפקיד במשרה מלאה בעולם שלו.
 
אלוקים ברא את העולם. וכאשר הוא סיים את מלאכת הבריאה הוא לא הסתובב ואמר לנו, רגע לפני שהלך: 'ילדים, תיהנו'. לא.
 
קל מאוד לומר שאלוקים לא רואה, צופה או משגיח. מסיבה זו קל להפוך את השבת למרתון סרטי ג'יימס בונד. מסיבה זו קל לנו לשכנע את עצמנו שזה בסדר לצאת ביום ראשון עם א' וביום שני עם ד'. וזה אפילו הרבה יותר נוח להצדיק את עצמנו עם הידיעה שהוא אכן קיים.
 
אבל כדי להיות בקשר עם אלוקים, אנחנו צריכים הרבה יותר. אנחנו צריכים להפנים שהוא איתנו בכל רגע. הוא משגיח בהשגחה הפרטית והמדויקת שלו על כל העולם. ואם כך, גם אנחנו צריכים להשגיח על כל דבר בעולם הפרטי שלנו. כן, יש השלכות ותוצאות לכל בחירה והחלטה שאנחנו עושים, לכן עלינו לשאוף תמיד לעשות את הדבר הנכון.
 
ההלניסטים ניסו לשכנע אותנו, שכן, יש עולם רוחני שם בחוץ. ולא, אנחנו לא צריכים להדאיג את עצמנו בגללו. הם ניסו לנתק את הקשרים בין הכוח של הצמיחה הרוחנית שלנו, לבין המציאות הפיזית. לפני אלפי יהודים, הם הצליחו להמעיט בערכו  של בורא עולם, להפוך אותו למשהו שהוא רק קיים.
 
אבל המכבים נלחמו על זה. הם חידשו את הקשר. הם אמרו לנו 'לא נכון. לא רק קיים, אלא חי!'… הם עמדו מול כל העולם בשם כל ההזדמנויות בהן אנו צריכים להכניס את השם אליהן, בכל מה שעשינו, עושים ונעשה בחיים.
 
זה הקרב איתנו אנו מתמודדים מאז ועד היום.
 
כי אם אלוקים רק קיים, אז זה גם מה שאנחנו.
 
כאשר אנו מהללים ומשבחים, מודים ושרים לבורא עולם שחי וקיים, אנו מקבלים באהבה את כל ההשלכות והתוצאות של כל הפעולות שאנו עושים, הטובות והרעות. אנו כוללים את השם בכל היבט של חיי היומיום, ממלאים את עצמנו עם אנרגיות שמימיות. כאשר מפתחים מודעות רוחנית עם רצון להפוך כל מעשה למשהו קדוש, אנו מתעלים כל רגע. אנו נמצאים במצב תמידי של להיות אנשים טובים יותר. אנשים שמשפרים את עצמם מתוך האור שבורא עולם מקרין עלינו בכל רגע בחיים.
 
וכמו אבא שבשמים, גם אנו מתעלים מעל למושג קיים, והופכים למשהו חי וקיים.