המניעה הגדולה

המניעה הכי גדולה שעוצרת לאדם
את הצמיחה הרוחנית שלו, ומקשה
עליו להתקדם הלאה, היא חוסר אמונה.
איך מתמודדים עם זה?
 
 
המניעה הכי גדולה שעוצרת לאדם את ההתפתחות והצמיחה הרוחנית שלו, ולא פעם אף מפילה אותו מטה, היא חוסר אמונה, דבר שמתבטא ברדיפה והאשמות עצמיות. זה כל כך מפיל את האדם ברוחו עד שהוא לא יכול לשמוע את העצות הנפלאות והמתוקות של הצדיק, וכמובן לא לקבלן וליישמן. עצות שהן רפואות מושלמות לנפש. כך, נשאר לו האדם בגלות שלו. וכך, נמנעת ממנו יציאת מצרים הפרטית שלו.
 
על כך כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה פ"ו) על הפסוק: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה" (שמות ו, ט), שכאשר בני אדם קטני אמונה, על ידי זה הם צריכים לעשות עבודות קשות כדי לחזור בתשובה.
 
עוד מבאר שם רבי נחמן ואומר, ש'קוצר רוח' הוא ממוצע בין 'אין רוח' – דבר על הנאמר על עבודה זרה מוחלטת, לבין 'אורך רוח' – דבר הנאמר על אמונה בשלמות. קוצר רוח, אם כן, הוא הממוצע בין השניים – אדם אמנם מאמין בבורא עולם אבל אמונתו קטנה. זאת, משום שהוא עדיין מונח במושגים כמו 'כוחי ועוצם ידי', תולה את הכל בעצמו כאילו בידיו כל הכוחות לעשות תשובה ולתקן את מעשיו בלי עזרתו של הבורא. אדם כזה כמובן לא חי את המציאות שהכל מאת השם, שהכל בידו ורק הבורא יכול לתת ולהשלים לו את כל חסרונותיו.
 
לכן, כאשר הוא שומע שיעור, קורא מאמר או ספר, או כל דבר מוסר על נקודה שהוא צריך לתקן, או כאשר הוא מגיע לזמן בו הוא מתעורר לתקן מידה או תאווה כלשהי, להתחזק בלימוד התורה וכדומה, מהר מאוד הוא נופל לחלישות הדעת, מאשים את עצמו, הופך לאדם מתוסכל בגלל שהוא לא מצליח לעשות את מה שצריך, וכל מחשבתו היא רק היכן הוא מונח, מה יהיה איתו וכן הלאה. זה אדם שבודאי לא שמח, בלשון המעטה…
 
למה זה קשה? למה אנשים מתייאשים מלטפח את הרוחניות שלהם, לעשות תשובה? מכיוון שחסרה להם אמונה שהכל תלוי אך ורק בתפילה. אילו היו חיים עם האמונה ומבינים שכל מה שנדרש מהם לתקן או לשנות – הוא רק על ידי תפילה, הם היו מתקנים הכל! כי לכל דבר שהיו מתעוררים אליו היו מבקשים בתפילה, עד שהיו זוכים להשיג את המטרה ועולים מדרגה לדרגה ברוחניותם.
 
אבל הרדיפה העצמית מונעת מהם את הדבר הנפלא הזה. וזו, כמובן, המניעה הגדולה ביותר שיש לאדם, בפרט בדור הזה שבו יש נטייה לרוב האנשים ללכת עם הרגשות לא טובות כמו 'אני לא בסדר', להתלונן על עצמם – 'למה אני לא מצליח להשתנות?'… הם נחלשים בדעתם, וזו טעות נוראה. למה? מכיוון שעיקר הבחירה של האדם היא רק התפילה. זה מה שיש ביד האדם, ואילו ביד השם נמצא הכל. כתוב בגמרא: "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". זה יסוד וחוק בל יעבור – אדם לא יכול להתגבר על יצרו הרע בלי עזרתו של הבורא. כלומר, ללא התפילה. כי בלי תפילה, זה בלי השם. רק על ידי התפילה אדם יכול לעשות משהו טוב בעולם הזה, שהרי כל העשייה היא רק ביד הבורא שנקרא "ריבון כל המעשים" – הוא עשה עושה ויעשה את כל המעשים, אין עוד מלבדו. בעזרת התפילה אדם יכול להוציא את רצונותיו מהכוח אל הפועל ולעשות מעשים טובים. כאשר השם נותן לאדם את החכמה הבינה והדעת, את העצה הנכונה, את העזרה משמים והתנאים לעשות משהו, רק אז אדם אכן עושה. נכון, ישנן הרבה מניעות, יש הרבה מפריעים לכל דבר שבקדושה שהוא רוצה לעשות, הן מצד עצמו – מה שנקרא מניעות המוח והכבדות שתופסת אותו, הן מצד קרוביו/חבריו שמונעים אותו, והן מצד התנאים שלא תמיד קיימים.
 
על כל אלה יישא אדם את תפילתו לבורא עולם ויבקש ממנו שיעזור לו להתגבר על היצר הרע, על מניעות המוח. שיעזור לו להאמין שהוא מסוגל ויכול, שייתן לו רצון חזק ותקיף להתגבר על כל המניעות שמגיעות מכל הכיוונים, שייתן לו את החכמה, את המרץ והחשק לעשות את רצונו, להפוך את המונעים למסייעים לו, לזמן לו את כל התנאים הנדרשים לקיום המצווה וכן הלאה.
 
אבל אדם שלא מאמין שהכל תלוי בתפילה נשבר בגלל שהוא לא עושה את רצון השם. הוא מאשים את עצמו ונופל ברוחו, הדימוי העצמי שלו יורד בעיניו, האמונה שלו בעצמו וברצון הטוב שלו נחלשת – אחד הטריקים הידועים של היצר הרע לגרום לאדם להסתכל על עצמו כעל רשע, ומכאן הדרך להיות אדם רשע באמת קצרה… כן, כך היצר הרע מייצר רשעים. הוא דוחק באנשים להיות צדיקים כאן ועכשיו, וכשזה לא מצליח הוא מראה להם שאבדה תוחלתם.
 
אבל רדיפה זו היא השקר הגדול ביותר. אדם מאשים את עצמו שהוא לא רוצה ולא עושה, כאשר למעשה הוא באמת לא מסוגל והוא באמת לא יכול להשתנות/לתקן בלי שהקב"ה יזכה אותו. רק השם יכול לתת לו את הכוח, הדעת ואת העזרה משמים – ובעזרתם יוציא מהכוח אל הפועל את רצונותיו הטובים ויתקדם ברוחניות שלנו, יחזור בתשובה.
 
זהו יסוד חשוב מאוד שצריך להפנים אותו מאוד – הבחירה שלי היא רק תפילה. אדם שלא זוכה להכיר בזה נופל מהר מאוד לדיכאון, שזה בודאי קוצר הרוח הגדול ביותר שישנו, בבחינת 'קוצר רוח' המובא בפסוק הנ"ל. ואז, כל העבודה הרוחנית שלו, התשובה, התורה והמצוות – הכל נעשה אצלו כבד וקשה בבחינת 'עבודה קשה'. אין לו סבלנות ויכולת לשמוע למשה – לצדיק ועצותיו. ומה הפלא? הרי בקושי יש לו כוח לחיות, כל שכן לשמוע מה הוא צריך לתקן ועד כמה הוא רחוק מהקדושה, וממילא הוא נשאר בחושך, במצרים, בעבדות התאוות ובגלות המידות הרעות.
 
והכל, בגלל קטנות האמונה. בגלל שאדם לא מכיר בעובדה שכל הבחירה שלו היא רק תפילה. לכן, כדי להתעלות ברוחניות, לחזור בתשובה, אדם חייב להבין שכל מה שיש בידו לעשות הוא רק להתפלל. מעבר לזה, שום דבר. והבורא, ברחמיו וחסדיו המרובים יוציא אותו מעבדות לחירות ויבטל ממנו את התאוות בהן הוא נגוע, יתקן את המידות שצריכות תיקון, ייתן לו את הדעת להבין שהכל שטויות והבלים, את הכוח להתגבר על כוח המדמה שמטעה ומבלבל אותו ללא הרף.
 
וכאשר אדם חי כך, הוא ידוע שעל כל חסרון הוא צריך רק להתפלל ולבקש מבורא עולם. זה מה שיוציא אותו ממסלול הרדיפה העצמית ומהלחץ בו הוא נתון. התשובה כבר לא תהיה עבודה קשה אצלו כלל. אדרבה, הוא ישמח והכל יהיה נעים לו. וגם אם חסר לו חשק ורצון, הוא יתפלל ויבקש מבורא עולם שייתן לו את העצה הנכונה, את התנאים להתעלות הרוחנית שלו – לימוד, קיום מצוות, גמילות חסדים וכו'.
 
כך הוא הדבר בכל תחום בחיינו. העצה היחידה להכל היא התפילה. וחשוב לדעת, שגם את התפילה צריך לקבל מהבורא, זה מה שמחזק את העובדה שעיקר הבחירה של האדם היא לרצות להתפלל. ועם דברים אלה נבין את מה שאמר רבי נחמן לאחד מתלמידיו ששאל אותו מהו חופש הבחירה, והשיב לו: פשוט מאוד – רוצה עושה, לא רוצה לא עושה. וכמובן שהרצון שרבינו דיבר עליו הוא הרצון להתפלל. כי בקדושה, רצון בלי תפילה הוא אמנם טוב אבל לא מספיק בכדי להוציא אותו מהכוח אל הפועל. זאת, משום שבצד היצר הרע די ברצון כדי לעשות משהו לא טוב. על זה אין שום מניעות. אדרבה, "הבא להיטמא פותחים לו" והיצר הרע עוזר לו להוציא מהכוח אל הפועל את כיסופיו הרעים לתאוות ועבירות ח"ו. מה שאין כן בקדושה, שאז צריך להוציא את הרצון בפה, בתפילות ובקשות לבורא עולם, וזו הדרך העיקרית לבטא רצון אמיתי – בפה, בתפילה. זה גם הכוח של האדם להתגבר על כל המניעות, זה גם מה שבונה לאדם כלים לקבל את הדבר אותו הוא רוצה, ולהגיע למה שהוא רוצה.
 
על פי זה יובן, שאדם בלי תפילה הוא אדם ללא בחירה. אין לו את הכלי להגיע למה שהוא רוצה. ולמה זה דומה? לאדם שרוצה לחצות את הים אבל אין לו ספינה. והוא, כמובן, לא יכול לחצות את הים. אבל אדם עם ספינה יצלח את הים הגדול בקלות ויגיע למחוז חפצו בשמחה. ומהי התפילה עליה אנו מדברים? ההתבודדות. אדם ללא שעת התבודדות הוא אדם ללא בחירה. רק כאשר יש לאדם את הזמן המיוחד לדבר עם הבורא על כל חסרונותיו, ברוחניות ובגשמיות, הוא יכול באמת להשיג את מה שהוא רוצה על ידי כמות התפילות לכל בקשה ודבר. כי בקדושה, הכל מאוד יקר ולכן צריך להרבות בתפילות. בלי שעת ההתבודדות אדם לא יכול 'לקנות' את מה שהוא רוצה וצריך. ולא רק, בלי התבודדות אין לאדם ישוב הדעת. הוא לא יודע היכן הוא מונח ועל מה הוא צריך להתפלל.
 
בעזרת התפילה אדם מקבל מבורא עולם את הכוח להתגבר על כל המניעות, ובפרט על המניעה הגדולה. הוא מקבל מהבורא את העצה הטובה, את החכמה הבינה והדעת לפעול ולעשות, את ההתעוררות לבחור בדבר הנכון והטוב, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "אתה תומיך גורלי" (תהלים טז). ופירש ה"מצודת דוד": תומיך – תמכת בידי להניחה על הגורל ההוא. רוצה לומר, שעוררת את ליבי להאמין בך. ואמר במשל, כדרך האב התומך יד בנו החביב לו ומניחה על החלק היפה לומר: את זה ברור לך. עד כאן לשונו. וכן מפרשים הרד"ק ורש"י, עיין שם.
 
תשובה היא תפילה, לא רדיפה עצמית. אז תפסיק להתבלבל ותתחיל להתפלל. ויהי רצון שנתחזק ביסוד חזק ועצום זה ונזכה שהתפילה תהיה שגורה בפינו ותבוא הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.