כולנו על מדים

שלום לך דוד
 
כאיש מילואים, וכאדם ששירת ומשרת את מולדתו, אפשר לומר בהתלהבות ובהחלט באמונה (אינני דתי, אך אני מאמין לא מוגדר). קשה לי נורא – בשבועות האחרונים בפרט, לשאת את תחושת 'הפראייר'. אני יודע שהמילה הזו הפכה לאחרונה לסלנג, ואני כותב באמת את הדברים בהשראת ביקור בתחנת הרכבת בארלוזורוב, אצל פעילי המחאה על אי השוויוניות בנשיאה בנטל. קשה לי להבין את הציבור החרדי, או איך שלא קוראים לו. זה מרגיש כאילו הלימוד והדת גורמים לאנשים להיות אטומים כלפי חלקים אחרים בעם. אנשים, תבינו. עם כל הכבוד וההבנה לא יתכן להתנתק מהחובה לשאת בנטל העם. אני סבור שגם התורה המוסרית כל כך לא תתנגד לרעיון. לא כך? תודה, רונן   
 
* * *
רונן, שלום גם לך
 
בטרם נפתח את הדיון, אבקש להצהיר – הזמן של שנינו חשוב, ולכן חבל שנתעכב על החלקים הלא רלוונטיים של הנושא. והכוונה לערוץ הפוליטי, העיתונאי ודומיהם. אני אומר זאת משום שהשאלה שהצגת היא מהותית לגמרי, עקרונית, ונוגעת לציפור הנפש של אנשים רבים, הרבה יותר משתהיה מסוגל להעלות בדעתך.
 
דבר נוסף. ההגדרה 'ציבור חרדי' בעייתית מפני שאין כזו חיה בשום מקום. מבחינה פרקטית, זוהי הגדרה מצוינת עבור פוליטיקאים ועיתונאים הנאלצים לדבר סיסמאות ולפנות לגושים ציבוריים. במציאות אין 'ציבור חרדי'. יש קבוצות מגוונות ושונות לגמרי במהותן של אנשים המבקשים לקיים אורח חיים דתי ללא פשרות. הקוטביות במחנות החרדיים עצומה ומתאפיינת בהמון זרמים. משום כך קשה מאוד לענות תשובה לשאלתך כדובר הציבור החרדי. ראשית, משום שאינני כזה. שנית, משום שאף אדם לא יכול לייצג כל כך הרבה זרמים.
 
מה שכן נוכל לעשות, בעזרת השם, זה לנסות יחד להבין את עולמו השונה והמיוחד של מי שתורתו ואמונתו מהוות עבורו מציאות חיים שלמה ומוחלטת. אנסה גם לדבר על המושג 'התנדבות' ו'נשיאה בעול' באור התורה, ועל האופן בו הוא משתלב באורח חיים דתי כחלק אינטגראלי, ולאו דווקא ככותרת מודגשת בפני עצמה.
 
התעלמות או מה?
 
קיימת בציבור הכללי תחושה כאילו הציבור החרדי מתעלם מהמתרחש במדינתנו. כיוון שהנושא רגיש מאוד ונוגע לתפישת עולם רחבה מאוד, אנסה לגעת במרחב הכללי יותר של הסוגיה. האמונה מחייבת אותנו ראשית כל לשאת בעול. תוכל להבין זאת מתוך המצוות הרבות של בין אדם לחברו. חיוב הפרשת צדקה לעניים ושכבות מצוקה. בהלכה מופיעים ציוויים ברורים מאוד המטילים על ראשי הקהילות והגבאים את האחריות לפיתוח תשתיות סוציאליות של רווחה ומתן סיוע בכל תחום חיוני. היהדות מחייבת נשיאה בעול, אין בכך ספק!
 
מכיוון שאנחנו עסוקים בשאלה 'מה אומרת התורה?' ולא מה אומרים פוליטיקאים חרדיים, חשוב שנתמקד בתחום הזה. התורה לא רק מחייבת שותפות ונשיאה בעול, היא אף מובילה את מי שעוסק בה אל יישומם של הייעודים הללו. אנשי תורה אמיתיים יהיו מעורבים תמיד בנושאים חברתיים. אם תיקח ליד ספרי היסטוריה אמינים מכל תקופה קדומה בכל גולה ותפוצה, תמצא את רבני הקהילות במרכז הפעילות הציבורית. אם בהשגת מימון לצרכי הקהילה, ואם  במערכת חינוך ודאגה לשכבות מצוקה. באמריקה הגדולה, הקהילות שקלטו לתוכן פליטים מאירופה בתקופת השואה, והעניקו סיוע ליהודים נזקקים מכל מעמד וזרם היו דווקא האדוקות במיוחד. קהילות יהודיות ובני תורה היו תמיד במרכז הסיוע והעזרה.
 
מי קובע מהי התנדבות ותרומה לעם?
 
הפולמוס המוכר והכואב מתחיל בעצם כאן, במדינתנו הקטנטונת. והסיבה: הגדרה שרירותית הקובעת מהי התנדבות, ומיהו נושא בעול העם. אם ריכזנו את כל הנושא הרחב והמגוון של 'התנדבות ועזרה לעם' תחת קורת גג אחת או שניים, הנקראות לצורך העניין 'צבא ושירות אזרחי', קבענו בעצם באופן שרירותי ביותר שאת הנשיאה בעול ניתן לעשות אך ורק באפיק המוקבל על חלק מהעם. כל תרומה שתעניק באפיק אחר לא תזכה להכרה. מנוקדת מבט שכזו, אוכלוסיות שונות המוגדרות כבלתי כשירות, או כאלו המוגבלות מבחינות שונות מלהשתלב בגופי ההתנדבות המסוימים, נחשבות כמשוללות זכות שותפות ונשיאה בעול הציבור. ואותי באופן אישי, זה מקומם.
 
זה מקומם משום שהנושא המדיני – עליו קיימת מחלוקת עתיקה ולא מהיום, והנושא החברתי – המהווה את המציאות בשטח, אינם אמורים להיות כרוכים זה בזה. עם ישראל, כך ידוע לכולנו, לא צמח בשישים השנים האחרונות. הוא קיים למעלה משלושת אלפים שנה! ומגילת העצמאות האמיתית שלו ירדה משמים על הר סיני. שם, אחרי יציאת מצרים, קיבלנו עצמאות ללא תנאי. עצמאות מהותית, נעשינו עם שאינו משועבד לשום אומה אחרת. אך ורק לציוויו והנהגתו של בורא עולם. אבל זה כבר נושא אחר.
 
אסכם את הדברים. עם השירות הלאומי והצבאי במתכונתו הנוכחית, יש לציבורים דתיים רבים בעיה. מבחינה טכנית ומבחינה השקפתית. תיכף ניגע בזה. אך קודם לכן, עלינו להבהיר. הבעיה איננה בעם. הבעיה נעוצה באופן בו מתבקש הציבור הדתילהתנדב עבור העם. אדרבה, נשיאה בעול ועזרה הדדית זורמים בעורקיו של כל יהודי מאמין. לימוד תורה, אדיקות והקפדה על מצוות, רק גורמים לאנשים להיות מודעים יותר לחברה ולעם.
 
דוגמאות לכך תוכל למצוא במפגש אמיץ ובלתי אמצעי עם הציבור הדתי והחרדי. רק בתוך השכונות הדתיות והחרדיות ממש, ולא בצניחה של שעתיים לסיור מודרך בשבילי 'מאה שערים', תוכל להיות מודע יותר לצורת החיים ולהווי היהודי המקורי. שם תוכל להכיר צורות חיים הנשענות באופן מוחלט על נשיאה בעול.
 
דבר נוסף. המציאות החברתית המשתקפת מתוך התורה וההלכה, היא ההתגלמות האידיליה, משום שההלכה מדברת באופן הכי ברור על כל צורות החיים, על פרדוקסים שונים שעלולים לצמוח בין ציבורים בעלי מעמדות ואפשרויות כלכליות שונות, על הכל. אילו היינו כולנו ממושמעים להדרכה תורנית – לפחות בנושא החברתי, המצב הכלכלי היה שונה לגמרי. אני מניח שאתה אומר כעת לעצמך 'נו נו…' אבל אם תעשה עבודה מעמיקה יותר, ותלמד באופן רציני את ההלכות הנוגעות לכלכלה וצדקה, תגיע גם אתה למסקנה דומה.
 
כמי שגדל על ברכי החברה הדתית האדוקה, אומר לך שבבניין דתי ממוצע מתנהלים גמחי"ם (ארגון לגמילות חסד) יותר ממספר הדיירים. אצלנו למשל, היה מגוון מדהים. מהלוואות כספים ללא ריבית, השבת ילדים אבודים, שירות פקסים לכל דורש, השאלת דירות לשבתות ותקופות קצרות, עזרה ליולדות (בישולים, כביסות, ובייבי סיטר) ועוד היד נטויה. תחשוב כעת, איך נראית מדינה בה הציבור עצמו מעניק ומסייע איש לשכנו באופן מאורגן ומפרגן? תחשוב כמה מהנטל הסוציאלי יורד מכתפי ההנהגה הגבוהה, וכמה נחסך מקופות האוצר! ועוד לא דיברנו על קרנות צדקה אדירות הקיימות כמעט בכל ריכוז דתי, קהילה ועיר.
 
וכעת לנקודה נוספת שלא אוכל להאריך בה במסגרת זו. אשאל אותך, מי קובע מהי התנדבות חשובה או חיונית יותר?
 
בציבור הכללי יאמרו, המדינה. ובכן, גם כאן כמו בכל תחום, המאמין יאמר לך שהסמכות היחידה המסוגלת להצביע על האפיק החיוני ביותר להתנדבות, היא רק סמכות שמימית, תורנית. אדם מאמין פועל בכל תחומי חייו לפי הוראות התורה. מדוע שבתחום החשוב כל כך, כמו נשיאה בעול העם, הוא יקבל הוראות ממקום אחר? היכן ההיגיון?
 
כעת שים לב ידידי! מנקודת מבט יהודית, כמו גם מנקודת מבט הגיונית ומפוקחת, הבאת ילדים לעולם, גידולם ודאגה לצרכם, היא הפעילות ההתנדבותית החיונית ביותר, הקשה והחשובה ביותר. אנחנו שומעים המון קולות הטוענים על הצורך לדאוג לגורל העם. נשאלת השאלה, מי ייצר את העם בעצמו? אם הסטטיסטיקות מצביעות על 9% חרדים מכלל האוכלוסייה הבוגרת ולעומתם 30% מאוכלוסיית התלמידים, ניתן להסיק שאילולא שהציבור הזה הוא שמילא את האחוזים הללו, ציבור אחר ולא יהודי היה ממלא את החלל. כעת, תאמר לי אתה, מיהו העם אשר יישב בציון בעוד דור או שניים?
 
את התשובה מספקות בפועל – לא רק בפלאיירים – משפחות מרובות ילדים. כאלו החורקות שיניים במאמץ ונושאות בנטל יצירת העם. עם נוצר לא מתוך מצעדי גבורה, שירים ואומנות יפה. עם נוצר מתוך טיטולים, מטרנות, ואלף יקיצות באמצע הלילה. זוג הורים למשפחה ברוכה מקריב בפועל את כל חייו – לא רק שלוש שנות שירות, מוותר מרצון על פרטיות, נהנתנות ובילויים למען מטרה אחת – הבאת עם לעולם! האם מישהו בציבור הרחב מוכן לשאת בנטל הזה? מי שלא רואה ביצירת עם  תרומה לעם, אינני יודע מה לומר לו.
 
אתה יודע מדוע לא רואים ומרגישים את התרומה הזו, לפחות ברמה של התרומה הצבאית? משום שאין מי שיציג אותה בחוצות. לא נכתבו אודותיה בלאדות, ושירי גבורה לא הולחנו עבור גיבוריה השקטים.
 
אתה יודע מה הסיבה הנוספת? משום שבחלונות הגבוהים של העשורים האחרונים, קבעו שפעילות שכזו איננה נחשבת 'תרומה חברתית', וזהו. ובמקום הזה התורה דווקא קובעת שזו התרומה הנעלה והמשמעותית ביותר עבור עם ("פרו ורבו" היא מצווה ראשונה בתורה). בינתיים אין הרבה מתנדבים בשטח הזה, לא כן?
 
וכעת לשאלת המיליון – מה מפריע לחרדים בצה"ל?
 
כפי שהזכרתי שתי נקודות מרכזיות. הנושא הטכני, והנושא העקרוני.
 
לא תוכל, ואני אומר לך שוב רונן, לא תוכל בשום אופן להבין היכן מתנגש אורח חיים חרדי באורחות חיים אחרים, בפרט כמו אלה המקובלים בצבא. אינני מתכוון להטיל דופי בהתנהגותו של אף אדם או גוף, אני מדבר על מציאות. בעולמו של מאמין אדוק, במיוחד כשמדובר בתלמיד ישיבה או אברך כולל, האמונה ואורחות החיים סביבה אינם רק 'העדפה' או 'תפישת עולם'. הכשרות למשל, הקפדה על אוכל כשר למהדרין אינה דומה לאף הקפדה קולינארית אחרת. עבור אדם מאמין החרד לאמונתו, חשש של כשרות הוא 'פיקוח נפש' של ממש וללא שום מליצה. בשום אופן לא תוכל להקיש הקפדה על כשרות להקפדות דיאטטיות, צמחוניות וכל מה שמקובל. מדובר ברמה של שאלת חיים ואף מעבר לזה.
 
כנ"ל אף לגבי בעיות צניעות, קדושה, שמירת שבת, הלכה. אורח חיים דתי אדוק מצריך תשתית רחבה ומבוססת היטב. התשתית הזו הייתה קימת בצבא היהודי המקורי, זה שהונהג באופן ישיר על ידי הנהגה תורנית. תבין דבר אחד ידידי. בצבאות יהודיים מתקופת המקרא, הדמות הרבנית לא הייתה עוד תפקיד, היא היתה הבסיס. והפרט הזה משנה את התמונה כולה. גוף המושתת על יסודות הלכה יכול לאפשר לחייליו חיי הלכה שלמים ללא פשרות. כל עוד אין זה כך, מי שאמונתו והדבקות בהלכותיה מהווים עבורו שאלת חיים, מוגבל לגמרי מליטול חלק בגוף שכזה. אני מבקש לחזור שנית על המשפט: מוגבלות דתית איננה פחותה ממוגבלות מוחלטת בכושר גופני, או קושי נפשי אחר. אם השתלבות בגוף צבאי או התנדבותי עלולה לפגוע בחיי היהדות, ולו במעט, אדם החרד לאמונתו לא יסתכן!
 
אינני נכנס לפולמוסים הוותיקים סביב הסוגיה. אני מבקש לומר דבר אחד – מי שאורח חייו הדתי ייפגע כתוצאה משירות הדת, לא יתכן לכנות אותו 'משתמט'.
 
אני מרשה לעצמי לשער מה אתה אומר כעת לעצמך. 'שאלת חיים? נו…' אני מודע לכך שקשה, במיוחד במציאות המקובלת בחוצות, להבין ולעכל שישנם אנשים שהדת עבורם היא ה–כ–ל אבל זו המציאות, ואני לא ממש מצפה ממך להאמין. רק אציע לך דרך איך לבחון את מהימנותם של הדברים: בחן את חיי האזרחות של הציבורים הנמנעים מגיוס.
 
אדם המוכן במודע לוותר על חיי נהנתנות באופן קיצוני, רק מתוך החשש שלא לפגוע בעקרונות הדת שלו, יכול גם לטעון 'אינני יכול להתגייס'! אוכלוסיית האברכים ותלמידי הישיבות ברובה המייצג מנהלת אורח חיים מינימאלי, ואני אומר זאת מבפנים. אינך מסוגל לדמיין את אורח החיים הדתי-המוקפד. ניתן לומר שמעבר לשלושת העיסוקים המרכזיים – תורה, תפילה, גידול ילדים והחזקת הבית, אין בעולמו של אברך ותלמיד ישיבה מאומה כמעט. בילויים – אין או אין כמעט. בידור – מוקצה. החיים בבית חרדי ממוצע מרוכזים באופן מוחלט סביב הצורך לחיות באופן היהודי ביותר.
 
ניתן לסכם את המניעה הטכנית בכך שעל מנת להכשיר מוסדות כמו צבא עבור קליטת חרדים, יש לבסס אותם באופן מוחלט על עקרונות הדת. אילו ידעו בציבור הרחב באמת מאיזה רקע מגיע בחור ישיבה, ומהו העולם בו הוא גדל וחי ומעוניין להמשיך ולשַמֵר, היו מסוגלים להבין מדוע שום מסגרת צבאית קיימת אינה מסוגלת שלא לפגוע במהותו אנושות.
 
כעת, מבחינה עקרונית.
 
זהו נושא מורכב ועדין ביותר. רק אומר לך במספר מילים. אנשים רבים מהעולם הדתי שאינך מכיר כל כך, אינם מסוגלים ולא יהיו מסוגלים להכיר בממסד שאינו מכיר בקדוש והיקר להם. ואני מדגיש שוב. האנשים הללו, נראים אולי פנאטיים סגורים וכל זה, אך הסגירות שלהם איננה התכחשות לעם, חס ושלום! את העם על כל שכבותיו, במדיו או באזרחותו, הם מקבלים ואוהבים. התורה מחייבת לאהוב כל יהודי ולדאוג לגורלו באופן הערני ביותר. לממסד שאינו מכיר בסמכות אלוקית מוחלטת, הם אינם מסוגלים לכפוף ראש. הנתק הזה לא אומר מלחמה. הוא מעביר מסר אחד ברור: עם ישראל לא נולד אתמול ולא ימות בבחירות הבאות. עם ישראל נטוע עם שורשים עמוקים ביותר. אנחנו מבקשים בסך הכל, להמשיך ולשמר את העקרונות העתיקים, המקוריים והנצחיים, שליוו אותנו שלושת אלפי שנים, בגולה כמו בארץ, בכל תקופה ובכל קטסטרופה.
 
שים לב. קורה כאן אבסורד מדהים. אנשים טוענים 'אינכם יכולים להתכחש לממסד מדיני'. אבל לצד הדתי יש טענה חזקה יותר – 'איך ממסד יהודי מסוגל להתכחש לעקרונות הוותיקים והעתיקים ביותר כמו תורת ישראל, הלכה, והנהגה יהודית שהייתה מקובלת בכל התקופות?'. כפי שאף אדם לא חולם לגשת לחילוני ממוצע ברחובות תל אביב ולהכריח אותו להכיר בעקרונות דתיים, כך בלתי אפשרי לחייב את הדתי הממוצע להכיר בעקרונות ממשלתיים הנוגדים עקרונית לאמונתו. משום, שבמבט יהודי מאמין, הדת לא רק שווה בסמכותה לגוף ממשלתי. היא אף עולה עליו. דת היא סמכות–על, משום שאם לא כן, אין זו דת, רק בובת סמרטוטים בשירות החוק. תבין ידידי, דת היא אמונה, ואמונה היא לא המלצה. המאמין כופף את כל מציאותו לאמונתו. אחרת אין זה מאמין, אולי 'חובב'.
 
אני מבקש לסכם את הדברים כך. השאלה שהעלית מהווה סלע מחלוקת כואבת ודואבת כבר שנים, והתעוררה בתקופה זו מחדש. המסרים החשובים לדעתי הם:
 
א. אנחנו מוכרחים להבין שהפולמוס הזה אינו רעיוני, ולא חובבני כפי שמציגה אותו התקשורת. זו שאלת קיום עבור כולנו. אם נבין עד היכן נוגעת הסוגיה הזו בנפשו של הציבור המסוים, נוכל לקבל את התנהגותו גם כשהיא איננה מובנת.
 
ב. הבה נפריד את הנושא החברתי המגדיר אותנו כעם אחד מהסוגיות השנויות במחלוקת. כיהודים אנחנו יכולים ומוכרחים להגיע לאחדות מוחלטת, ואף לשאת בעול משותף, כל אחד באפיק שעולמו ועקרונותיו מאפשרים.
 
ג. חבל, חבל, חבל שמחלוקות לא ענייניות (משום שמחלוקת לא הצמיחה שום גאולה ושיפור עד היום) יגרמו לנו להחמיץ את הערך הנעלה והחיוני יותר מכל הערכים האחרים עליהם אנו מתדיינים – ערך האחדות, מקור העוצמה האדיר בעולם.
 
אני מאחל לך, לי ולכולנו, להבין ולהתאחד!
 
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!