הביטוי הכי יפה של עצמך: הצעקה!

אם הביטוי הכי יפה של עצמנו הוא
הצעקה, עולה לה מיד התמיהה
החדשנית על קביעה כזו – איך יכול
להיות? הדבר הכי וולגרי הופך לביטוי
הכי יפה של האדם?
 
 
כשקוראים את הכותרת של המאמר הזה מיד עולה התמיהה החשדנית-משהו, והלכאורה מבוססת, על מה ולמה קיבלה קביעה זו כותרת?
 
כי צעקות, כמו שכולנו יודעים, הן לא בדיוק ההיבט המחמיא שמתגלה באדם, במיוחד אם הוא ידוע כטיפוס צעקני (תרתי משמע).
 
יש מי שצועק מתוך תלונות. יש מי שצועק מתוך כעס, טרוניה ותרעומת. ויש גם, כן, צעקה פנימית, כזו שיוצאת לך מהלב ומאוד מאוד משחררת. זו, שסופו של תהליך, מסייעת לך לגלות את ההיבטים היפים שבעצמך.
 
איך מגיעים לצעקה הזו?
 
אז קודם לכל, כשעובר עליך משהו אל תאשים אף אחד. גם אל תתנגד לבורא עולם. וגם לא לעצמך. ראה רק את הקב"ה מולך, מי שאחראי על כל מה שקורה לך בחייך. זו נקודה יסודית במידת האמונה ועליה צריך להתפלל תמיד. כך אדם מקבל באמונה את הניסיונות והאתגרים בחייו.
 
וכשזה קורה, אז אתה יכול לצעוק בקול גדול – אם בליבך ואם בתפילה בקול לבורא עולם. אך חשוב מאוד לזכור, בלי שנקבל את הניסיון באמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכעס, תרעומת, האשמות של אחרים ושל עצמי, אי אפשר להגיע לזה, אי אפשר להתפלל על זה. הצעקה הזו תהפוך לבכיית חינם ותעורר חרון אף, חלילה, במקום רחמים. ויש לנו דוגמאות לזה. עם ישראל, לאורך כל הדרך, כפי שמספרת התורה בפרשיות הגאולה, צעקו לבורא עולם. פעמים, הצעקה שלהם הייתה רצויה למקום, ופעמים, לא הייתה מקובלת ואפילו הכעיסה את השם יתברך.
 
יש צעקה, ויש צעקה
 
לפני שננסה להבין את ההבדל בין צעקה לצעקה, חשוב לזכור, וזה דבר שאני מזכיר שוב ושוב – מי שלומד את התורה כאילו הייתה איזה ספר סיפורים של פעם, ולא מסתכל על תוכנם ומבין שמדובר בו בעצמו, אזי אפילו ילמד את הדברים בצורה המדויקת והמעמיקה שישנה – זה לא נקרא שהוא לומד את התורה, ועל זה אומר רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי יש "שכר", "ברכה" לא נעימה, בלשון המעטה – תיפח רוחו, השם ישמור… לכן, בתורה, ובעיקר בפרשיות הגאולה שנקראות בשבועות הקרובים, אנו צריכים ללמוד את המסר והלקח לעצמנו – לגאולה הפרטית, וממנה – לגאולה הכללית שתבוא במהרה בימינו.

עוד מאמרים בנושא:
העוצמה הפנימית שלך
לצעוק זה מה שנשאר
פתח הישועות
זעקה של תקווה
 
הגאולה ממצרים התחילה מנקודת האמונה – עם ישראל צעקו אל השם, והשם שלח להם את משה רבינו שיגאל אותם. ותיכף כשבא לבשר להם את בשורת הגאולה הם האמינו בו, כמו שכתוב: "ויאמן העם". ומובא בספרים, שבאותו רגע שהאמינו פסקה מהם זוהמתם, מכיוון שעיקר הזוהמה היא הגאווה והכפירה, וברגע שאדם מאמין בהשם נפסקת ממנו הזוהמה.
 
אלא שכאן עולה שאלה: אם עם ישראל האמינו בתחילה במשה רבינו ופסקה זוהמתם, מדוע בורא עולם לא גאל אותם באותו רגע? התשובה לכך היא, שבורא עולם ראה שעם מידת האמונה שהייתה להם באותו זמן הם עדיין לא יכולים לקבל את התורה, משום שמדובר באמונה קטנה וחלשה. עיקר קבלת התורה וקיומה תלוי בשלמות האמונה. לכן, כאשר אדם שרואה שישנה מצווה מסוימת שהוא לא מקיים בשלמות, יהיה לו הדבר סימן היכר ברור – האמונה שלו חסרה.
 
נכון, אמונה זה לא קסם. אף אחד לא עושה 'הוקוס-פוקוס' ויש לו אמונה. צריך לעבוד על זה, לתרגל ולהתאמן כמו על כל דבר בחיים. לכן, הדבר הראשון שבורא עולם עושה עם עם ישראל הוא – תרגילים. והתרגיל הראשון היה שפרעה הכביד את העבודה ולא נתן להם את התבן. מה עשה העם? צעקו אל פרעה, ובהמשך כעסו על משה ואהרון. נכון, בתחילה עם ישראל האמינו במשה, אבל ברגע שהשם ניסה אותם – על ידי הכבדת לב פרעה וגזירותיו הקשות – הם כבר לא אחזו באמונה. הם לא ראו את השם מולם. הם אפילו שכחו אותו. הם צעקו אל פרעה והאשימו אותו במר גורלם. וכשלא הלך להם עם פרעה, הם עברו למשה ואהרון. האשימו את השליחים של השם. זו שכחה והסתרה על ההשגחה של השם שאין כדוגמתה. עד כדי כך, שהם אפילו אמרו: 'ישפוט ה'' וכו'.
 
זאת הוכחה שאמונה שלהם הייתה קטנה וחלשה, מה שהצריך תרגילים נוספים לחזק אותה, עד שיכלו לקבל את התורה על הר סיני. אבל עד שזה קרה, לבורא עולם היו סיבות טובות לתרגולים הללו. כי הכל, כמו שאנו יודעים, בהשגחה שלו והוא בודאי יודע מה עומד מאחורי הכבדת ליבו של פרעה. וזה דבר שכל אדם רואה במציאות של חייו – בלי לחץ הוא נרדם ולא צועק אל השם, לא מתעורר להשליך עצמו על הבורא. זו הסיבה העיקרית לרוב רובם של הניסיונות שאנו חווים בחיים – לעורר אותנו לצעוק אל בורא עולם. להתפלל. להשתחרר מהגלות בה אנו נמצאים.
 
מהגאולה הראשונה אנו למדים דברים נפלאים לעצמנו, והדבר הראשון הוא – שהגאולה של האדם מתחילה מהצעקה לבורא עולם. וצעקה זו יכולה להתבטא בשיחה איתו (התפילה האישית), לספר לו מה עובר עליך ולבקש ממנו עזרה בכל מה שקשה לך. כך מתחילה גאולה. אבל השאלה היא, מה קורה כשהניסיון ממשיך ואפילו מתגבר? איך אדם צועק אז – עם או בלי אמונה? שהרי כבר ראינו, אחרי הצעקה שבאה מתוך אמונה עלולה להגיע גם הצעקה נטולת האמונה.
 
עניין זה מצריך חיזוק רב. כאשר עובר עליך קושי/ניסיון/ירידה, אל תשכח את בורא עולם ואל תחפש את מי להאשים, רק החזק באמונה הפשוטה: בורא עולם רואה אותי, הוא יודע בדיוק מה עובר עלי, הוא יודע שקשה לי, ובכל זאת – כך הוא רוצה. והדבר היחיד שהקב"ה רוצה מהאדם הוא רק שידבר איתו. שיאמר לו תודה ויצעק אליו. שיבין כי השם משגיח על הכל ויודע מה הכי טוב בשבילו. זאת נקודת ההתחלה. אל תשכח אותה.
 
בהמשך, מוצעות לנו שתי אפשרויות:
 
אפשרות ראשונה – אם אדם אוחז בדרגת אמונה עליונה, אז הוא רק אומר תודה על הקושי ושמח בו. מבחינתו, הוא אפילו לא מרגיש שיש כאן קושי משום שהאמונה היא עצם המתיקות של העולם הזה, היא מתיקות החיים, ומי שמחובר אליה בחוזקה – מתוק לו בכל מצב. וההיפך מזה, חלילה, היא הכפירה המתבטאת במרירות שאדם חש בזמן ניסיון. ועיקר המרירות במצב כזה היא הכפירה שאדם נופל אליה, כפי שמסביר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה ר"נ). לכן אמירת תודה בכל מצב היא דרגה גבוהה של אמונה.
 
אפשרות שנייה – אף היא ממידת האמונה, והיא הצעקה אל בורא עולם. אבל לא לצעוק מתוך צער וייאוש. זאת לא צעקה, זאת בכיית חינם! אלא, להתחזק ולהאמין בבורא עולם שרואה ויודע מה עובר עלי. וכשאדם מבין זאת, ידבר עם הבורא. נכון, זה קשה אבל צריך לבקש, וגם כשמבקשים צריך לעשות זאת בכנות: 'בורא עולם קשה לי, תעזור לי בבקשה'. זאת גם אמונה וגם גאולה, אך בתנאי שהיא באה ממקום אמיתי, כזה שיוביל אותך לשחרור.
 
אני אבא מלא רחמים
 
הקב"ה מגלה לנו את דרך הנהגתו איתנו – הוא שומע את צעקתם של כל מי שמתחנן אליו, כפי שאומר הרמב"ן על הפסוק: "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני", וזו לשונו: "ושמעתי כי חנון אני – חונן ומקבל תחינת כל אדם אף על פי שאינו הגון, מגזרת חינם.” פירוש “מגזרת חינם”, שאף על פי שלא מגיע לו כלום, ואינו ראוי לכלום, עם כל זה, אם יתחנן – השם יקבל את התחינה שלו. “כי גזירה היא מלפניו לרחם על כל מי שמתחנן לפניו!". בורא עולם מבקש מאיתנו לצעוק אליו, לדעת שהוא אבא רחמן. וממשיך הרמב"ן לבאר: "שלא תחשוב: לא אחבול שלמת הצדיק, כלומר אם הלוויתי כסף לצדיק, לא אקח את שלמתו שנתן למשכון, שאם יצעק לה זו סכנה. אבל שלמת אדם שאינו צדיק אקח כי צעקתו לא ישמע… לא תאמר כך, לפיכך אמרה לך התורה: כי חנון אני ושומע צעקת כל המתחנן לי!" עד כאן לשונו.
 
יש כאן יסוד עצום לחיזוק גדול מאוד באמונה. כל אדם, כל זמן שהוא מאמין בבורא עולם, שרואה אותו ויודע מה עובר עליו ולכן הוא צועק אליו – בודאי הבורא ישמע את צעקתו משום שזו גזירה מלפניו לרחם על כל מי שצועק ומתחנן אליו! כי העיקר הוא – להאמין! לא לשכוח את הבורא, לא ליפול להאשמות – עצמיות או של הזולת. להבין שזהו ניסיון והדבר הכי טוב שאני יכול לעשות כרגע הוא להרים את עיניי אל השם ולצעוק לעזרה. כך עומדים בניסיון.
 
לנטרל את המוקשים
 
כך אדם מנטרל את מוקשי הכפירה, את מה שנראה לאדם בעיניו כדבר או הגורם המצער אותו – אדם, טבע, חפץ וכדומה. משום שכפירה זו מובילה לכעס, לתרעומת, שנאה וטרוניות-שווא. כאשר אדם מבין שאין כאן 'יד שלישית', גורם כזה או אחר, אלא רק בורא עולם שמנסה אותו, לא יהיה לו שום כעס על 'הגורם' – מי שציער אותו.
 
תרגול כזה, ונטרול המוקשים מהדרך, הופכים את האמונה החושית של האדם לחזקה ואיתנה, עד שהוא מרגיל את עצמו לראות רק את מסובב הסיבות ולא את הסיבות, ואז נעשה כלי ראוי לקבל את התורה ויכול לקיימה.
 
תרגילים הם חלק מהחיים. תמצאו אותם בכל תחום בחיים. החכמה היא לקבל אותם באהבה, להבין מי עומד מאחוריהם ומה המסר שבא איתם. ויהי רצון שנזכה לגאולה השלמה בחסד וברחמים, למשיח צדקנו ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.
 
ספרים מומלצים לתרגול נכון:
בגן  האמונה
בשדי  יער
שעריו  בתודה
 
בהצלחה!