דתי פרפקט – יש דבר כזה?

שלום דוד,
 
שמי איריס, אני סטודנטית ולומדת לתואר שני במדעי החברה.  עדיין אינני דתייה. אני אומרת עדיין בגלל שכעת אני בשלבי התעניינות, לימוד והפנמה. אני חושבת שמפחיד אותי להכנס לקטע הזה, למרות שבאופן כללי הוא מאוד מתקבל על הדעת ומאוד נראה לי מתאים וכל זה. אבל בכל הזדמנות שיוצא לי לפגוש נשים או בנות דתיות אני מקבלת כמו מין רתיעה שכזו. כאילו מפחיד אותי להיראות גם כן כזאת. אני חושבת שאם היה אפשר לנסח עבורי מבנה דתי לא מוחלט, הייתי שמחה לקפוץ על זה.
 
אני באמת מעוניינת לדעת את האמת, יש מושג כזה דתי לא פרפקט? זה אפשרי, לא אפשרי… התשובה מאוד חשובה לי. תודה
 
* * *
 
שלום לך איריס,
                                                      
כדי לענות על שאלתך, אבקש לפצל אותה לשניים, מיד תביני מדוע.
 
יש כאן שני תחומים שהעירוב ביניהם יוצר בלבול. יש את האמת – המציאות, ויש את המיקום שלנו על פני המציאות. ואי אפשר בשום אופן לערב את התחומים. האמת היא אמת באשר היא. כלומר, בין אם היא מתאימה לנו, אהובה עלינו, נחמדה לנו, ובין אם לא. בדיוק כפי שמזג האוויר מעולם, אבל מעולם ממש, לא התעניין בהעדפותיהם של בני האדם בטרם הופיע באוויר העולם, לא שאל לדעתם של החזאים, ולא ערך משאל בין האזרחים, רק נחת כאן איך שבא לו (או נכון יותר, איך שהחליט בורא עולם). כך גם בנוגע לכל מה שאנו מגדירים כאמת. אמת היא המציאות, וטעות לראות בה חומר משתנה לפי התאמה אישית. לכן כל דיון בנושא דת לא יכול להתחיל מה'אני', משום שאם כן אין זו דת אלא רק העדפה אישית. דיון בנושאי דת מתחיל מהקשבה למה שיש לה לומר. לאחר מכן, ללא כל ספק ובחפץ לב, חשוב מאוד לפתח את הדיון אל תוככי העַצְמִי. לנסות יחד עם התורה הקדושה להבין היכן אני עומד על המפה, מה אני מסוגל, מה עדיין לא, ועוד ועוד.
 
דת או העדפה אישית
 
אגב, דת היא אמונה. ואמונה זו היסמכות. באיזה מצב מסוגל אדם לחוש סמוך ובטוח באופן מוחלט? כמובן, כשיש לו על מי ועל מה להישען, בלי שיצטרך לבחון בכל רגע את יציבותו של העמוד עליו הוא נשען. כך גם בנוגע לאמונה. מאמין אמיתי הוא מי שמסוגל להטיל את כל כובד משקל הנפש והגוף שלו, הרצונות ומאווייו, הרגשות והנכסים שלו על מושא האמונה. וכך ממש חי יהודי אמיתי המאמין באמת ובתמים בהשם, בתורה ובנצחיותו של עם ישראל. הוא סומך כל כולו על דבר השם, מציית ומקבל ה-כ-ל ולא בוחר לעצמו העדפות אישיות. זה עלול אולי להישמע קצת מרתיע, לכן אבקש ממך איריס, לתת למילים צ'אנס ולהמשיך עוד קצת משום שתיכף נדבר גם על מה שאנחנו לא יכולים, ואולי לא רוצים, וממש לא מסוגלים ולא יכולים לחשוב על זה, וכל השאר. אבל קודם כל, בואי נבין את ההגדרה של 'אני מאמין'. אדם אומר 'אני מאמין אבל…' וכאן מופיעה רשימה ארוכה של כל מה שהוא לא ממש מבין, או לא רוצה להבין. מה שהיה טוב יותר אילו, ומה שנראה לו אחרת. אדם שכזה יכול להיות הטיפוס הכי מקסים, אבל מאמין הוא לא!
 
מדוע? הנה דוגמה. אדם נוסע בעיר זרה, מגשש אחרי כתובת בלתי ידועה. הוא לא מכיר לא כבישים לא רחובות. שואל עוברים ושבים, ולבסוף אחד מהם מוכן לעלות אליו לאוטו להצטרף לנסיעה ולהדריך אותו. נוסעים בסבך של כבישים, עוברים צמתים, המדריך מצביע ימינה שמאלה, ושוב בכיכר הבאה ביציאה השנייה ואחר כך שמאלה ברחוב הצר שיורד כלפי מטה. מיודענו הנהג מרים יד ברוגע 'עד כאן בחור. עד לרחוב הזה שמעתי לך, דווקא בקטע הזה נראה לי שמתאים יותר לקחת ימינה. לא יודע, ככה זורם לי יותר. אל תיפגע חבר, בעוד שתי פניות אחזיר לך שוב את רשות הדיבור. נעשה תורנות, שני צמתים אתה קובע, בשניים הבאים אני קובע. נשלב…'
 
לאן הם בדיוק יגיעו?
 
להאמין זה לתת אמון, ואמון זה הדבר הכי פנאטי. או הכל או כלום. מי שאומר לנו 'אני מאמין לך אבל רק לחצי הראשון של הסיפור', יתכן מאוד שלחציו הראשון של הסיפור הוא אכן מאמין. אבל לך הוא לא מאמין. משום שבעיניו אתה לא מספיק נאמן כדי לסמוך על גרסתך בעיניים עצומות. להאמין זה להתמסר, ואף אדם שפוי לא מוכן להתמסר בידיים שלי מי שאינו נאמן בעיניו לגמרי.
 
אז אמונה זו התמסרות לכל מה שיש לה לומר. אבל רגע, אין זה אומר שאני חייב להיות מסוגל לעשות ה-כ-ל כרגע, כאן ועכשיו. וזה החלק השני של הדיון שלנו.
 
צעד ראשון באמונה הוא הסכמה. אני מסכים שזו האמת ואין בלתה. וזו, אגב, היכולת היותר נעלה של אדם מאמין להיות בלתי משוחד. בדרך כלל בכל נושא שיש בו חילוקי דעות, ניתן לסווג את דעת הקהל לפי העדפות הקהל. ניקח לדוגמה את הפוליטיקה. אנשים מעדיפים מפלגה אחת על פני רעותה, לא משום שהם סבורים שזו 'האמת היחידה', רק בגלל שהם משוכנעים שמפלגה שכזו נוחה יותר לאופי חייהם. כך גם בנוגע לנושאים יציבים יותר, כמו בריאות ותזונה נכונה. לא בכל המקרים אנשים מאמינים במוצר משום שערכו את המחקר המדויק המאמת את בריאותו ואת רמת התזונה האמיתית שלו. על פי רוב, המוצר הופך למועדף רק בגלל שקל ונוח בתנאים הקיימים להעדיף אותו. אמונה בעלת אופי שכזה איננה מוכיחה אמת, היא מעידה מקסימום על העדפותיו האישיות של המאמין.
 
רק בלי לחץ!
 
טוב, אז אחרי שהסכמנו שהאמת היא אמת על כל סעיפיה, גם אלו שאינם מתאימים לצורת החיים ולאופי שלנו (כאילו, לאמת יכול כל אדם להתחבר משום שזו אמת. אבל לא נדבר על זה עכשיו). כעת הגיע השלב להתחבר לזה. התחברות נעשית בשלבים, לא בבת אחת.
 
ישנה אמירה חזלי"ת מפורסמת "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו". כלומר, השם יתברך לא מצפה מאיתנו לבצע מטלות שאין ביכולתנו לבצע. במובן הפיזי או הרגשי. לכן יהדות ולחץ הם שני מושגים סותרים! וזו קביעה נחרצת לגמרי. יהדות לא הולכת ביחד עם לחץ, משום שלחץ נוצר משאיפה לעשות יותר ממה שניתן, והיהדות לא רק שאינה דורשת דבר כזה, היא אף שוללת מגמה שכזו. לא שאין ביהדות מקום לעשייה של לפנים משורת הדין, השקעת כוחות ומאמצים, יש גם יש. אבל כל עוד הדבר בגדר אפשרי, וכל עוד הלחץ לא יוצא מגבול הטעם הטוב. לחץ שיוצר כעס הוא לחץ שלילי, ואת זה מבקשים מאיתנו לא לעשות.
 
כעת, כל אדם יכול לעמוד על החוף ולמלמל 'אני לא נכנס, זה מלחיץ אותי'. ובכן, כאן באה האמת הפנימית. 'אתה לא מסוגל, באמת. או אולי אינך רוצה להיות מסוגל'? 
 
והאמת היא שכל יהודי מסוגל להיות היהודי הכי טוב, כאן ועכשיו. ואם נתקלנו במצווה או פרט מסוים בחיי היהודים שמלחיץ אותנו נורא, יש לכך אפשרות אחת מתוך שתיים – או שלא הבנו נכון את הציווי בהגדרתו הנכונה לפי המצב, הזמן והמקום. או שלא הבנו נכון את עצמנו, כלומר את היכולת שלנו. ואת שתי הבעיות הללו ניתן לפתור. בנוגע להבנת הציווי, יש לפנות לרבנים המונחים עמוק בהלכה וגם במה שקורה כאן, כלומר במצב המורכב בו אנו נמצאים. הם יוכלו תמיד לעזור לנו להבין מה מוטל עלינו לעשות בהתאם למצב. את עצמנו ניתן להבין גם כן בעזרת רב, מורה הוראה. אבל גם בעזרת  תפילה. רבי נחמן מברסלב מלמד שהמעלה הגדולה ביותר בעבודת השם היא התבודדות. לדבר עם השם על הכל. כן, גם ובעיקר על מה שהוא מצפה מאיתנו לעשות לכבודו. אם נשתדל לספר לבורא עולם בדיוק כמה קשה לנו ומסובך, ולא נעים ומוזר ועייף לעשות את מה שנדמה לנו שאנחנו לא מסוגלים, נגלה לפתע ניסים ונפלאות. כדאי ומומלץ לנסות.
 
אך הבה נחדד את המסקנה שלנו. יהדות דורשת מאיתנו רק מה שאנחנו מסוגלים. ואם התחושה היא 'אינני מסוגל', אז הולכים לעשות בירור קצר. מה קורה כאן, אולי לא הבנתי משהו נכון. עד כאן תמונה כללית על קיום מצוות.
 
להשתלב בהדרגה בכביש סואן
 
אבל השאלה שלך, איריס, נוגעת בעוד נקודה. בנקודת ההתחלה – איך בעצם מתחילים, ומה אם אינני רוצה להיות פרפקט. בואי נדבר קודם כל על המושג 'פרפקט'. אז ככה, אין כזה מושג ביהדות!
 
אין כזה מושג משום שאין בכל העולם יהודי אחד פרפקט. יהדות זה לא טבלה של מטלות המסומנות באיקס ווי. יהדות זה לעמוד מול השם בכל רגע ובכל שנייה ולעשות את רצונו. ומכיוון שבורא העולם הוא כל יכול ואינסופי – עד כמה שניתן להגדיר זאת, לכן אף פעם אין מצב של 'יצאתי ידי חובה'. ומאותה סיבה, מגלה רבי נחמן, אין אף מצב של 'אני לא שווה כלום, לא עשיתי כלום', כי בדיוק כפי שלגדולתו של הבורא אין סוף, כך גם לרחמנותו אין סוף, ובכל מצב ובכל מקום הוא נמצא. כן, גם בסדר אפילו היום 'החילוני' ביותר! אבל כולנו מסכימים שמי שאוהב את בורא עולם לא משאיר אותו מחוץ לדלת, לא מסתפק בידיעה שהוא אצלי בבית גם אם לא שמתי לב אליו. אם אנחנו אוהבים אותו או מבינים באמת שהוא אצלי, גם מתי שאינני חושב עליו, מן הסתם נשתדל לקום ולפתוח לו את הדלת, לכבד אותו וגם לשאול מה אני יכול לעשות טוב יותר. נכון? ובכן, זה נקרא להיות דתי.
 
להיות דתי זה נקרא'להשתדל להיות דתי'. אבל יש מי שמשתדל בכללי, ככה בערך. כמו ילד 'טוב' שמשתדל לאסוף את הלגו אבל לא ממש יוצא לו… ויש מי שמשתדל באמת, כמו מי שמשתדל להשיג כסף.
 
כולנו, גם האנשים הדתיים ביותר, שומרים את הדת באחוזים. כמה שזכינו וכמה שהצלחנו להתגבר על היצר. ההבדל המהותי בין דתי למי שעוד לא, היא ההסכמה איתה פתחנו את הדיון. אדם דתי הוא מי שמסכים באמת ובלי חכמות שכל מה שכתוב בתורה ובספרי הצדיקים וההלכה – הכל אמת ונכון גם לגבי. ועם זאת, בנוגע למציאות בשטח הוא משתדל כפי יכולתו. משתדל, לומד עוד ומתפלל על השאר.
 
מסיבה זו המילה 'פרפקט' לא במקום. כי אין מצב מושלם ביהדות. רק בורא עולם הוא מושלם, אנחנו כנבראים יכולים רק לצעוד כל הזמן לקראת שלמות. והצעידה הזו, כל עוד היא ממשיכה ועקשנית, גם אם הקצב איטי, היא שעושה אותנו אנשי אמונה.
 
בואי נסכם. בלתי אפשרי לנסח יהדות חדשה, חצויה. בדיוק כפי שבלתי אפשרי לתת אמון חלקי. אמונה זו התמסרות מוחלטת אל האמת. זה בנוגע להסכמה.
 
לגבי יישום הדברים בשטח. אף אחד לא מצפה מאיתנו להיות מושלמים, בודאי שלא מחר על הבוקר. כן מצפים מאיתנו לצעוד לקראת האמת ולעשות זאת בעקביות. לכן חשוב מאוד לאנשים שעומדים במקום שלך, כמו גם לכל יהודי טוב, דתי, חרדי או אחד שלא החליט עדיין היכן לעמוד – לזכור את מה שרבי נחמן אומר המון פעמים: 'מעט זה גם טוב'. זה משפט מפתח. אם לא נכיר בחשיבותו של ה'מעט', לא נדע אף פעם איך נראה ה'הרבה'. מתחילים במשהו, מתוך הסכמה עם הכל. צועדים מתוך שמחה, סיפוק והרבה הרבה ביטחון. זה ממש לא מפחיד, ההיפך, מפחיד לחיות אחרת… 
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!