החוש השישי

 שלום דוד,

אני בחור לא דתי אבל משתדל להתקרב. לומד פה ושם, מתעניין הרבה, ומנסה להתחבר לשורשים. יש לי שאלה שמציקה לי כל הזמן. אני פוגש תוך כדי לימוד ושמיעת שיעורים בכל מיני מצוות והנהגות. אני מבין שהתורה דורשת ממני להתנהג באופן מסוים, לפעמים זה מרגיש לי מצוין, אבל במקרים מסוימים אני ממש מרגיש לא מתחבר. נראה לי לא נכון שאתנהג באופן שאינני מרגיש מחובר אליו. זה כאילו לא אני, ולכן אני לא מצליח להבין מדוע חשוב ואיך יתכן שהתורה תדרוש ממני להתנהג ולקיים דברים שאינני מתחבר אליהם. זה כמו שאני עושה שקר בנפשי, לא? תודה.
 
** *
 
דני שלום, מתוך השאלה שהצגת אני מקבל את הרושם שאתה נוהג לעשות אך ורק פעולות שאתה חש מחובר ושלם עימן. אני מניח שאם, חלילה, חלית בשפעת והרופא נתן לך מרשם של אנטיביוטיקה למשך שבוע, והכדורים המרגיזים הללו במקרה לא מתמזגים עם התחושות שלך כעת, תוותר על המרשם, נכון? ואולי בכלל לא תלך לרופא, כי מרגיש לך ממש לא מחובר ללכת סתם ביום שלישי אחד בבוקר למרפאה ולבזבז שם חצי יום.
 
'לא מרגיש מחובר' זה משפט מרשים מאוד שכאילו סותם את הגולל על כל תשובה שתינתן. מה שלא נענה ומה שלא נאמר, גם אם נוכיח בחוש ונציג עובדות מדעיות מאומתות היטב, לא יצליח להזיז אפילו טיפונת את הקביעה הנחרצת 'לא מתחבר לזה…' השאלה היא, האם האמירה הזו במקום בכלל. אין לי את הכוונה, חלילה, לבטל לחלוטין את השימוש הנפוץ במשפט החביב הזה, הכוונה היא רק למקד אותו בתחום הנכון. בוא נבדוק:
 
כשאתה אומר 'אני לא מתחבר לזה', איזו קביעה הצגת? 1. את התחושה שלך 2. את המציאות 3. את האמונה שלך 4. אף אחת מהאפשרויות הללו. (סמן את התשובה הנכונה בעיגול).
 
קביעת מציאות אין כאן, משום שהמציאות אף פעם לא הושפעה ממה שאהבת או לא. תקן אותי אם אני טועה. יתכן שזוהי האמונה שלך, אתה מאמין שאינך מתחבר לזה (סביר מאוד, משום שלכאורה מעולם לא ממש ניסית). יתכן גם שאתה מבקש להציג את התחושות שלך. כעת, אם אכן אחת משתי האפשרויות הללו (1,2) נכונות, נותר לנו לברר האם התחושות או האמונות שלנו אכן אמורות להשפיע על המחויבות הדתית שלנו.
 
נתקלת פעם במישהו שמתמרמר על מזג האוויר הכופה עליו להתלבש בהתאם? (לא אוהב ללבוש מעיל, אז מדוע היום קר?) מה פתאום! מדוע? משום שהמציאות היא מציאות ואנחנו כפופים לתכתיבים שלה, מה לעשות. הבעיה המרכזית של כולנו היא שאיננו מבינים באמת את מקומה של האמונה. בנוגע למציאות כולנו מסכימים שאין זה עניין לדעות או העדפות. להיפך, אדם מפוקח הוא אדם מציאותי. רק משוגעים נוהגים להתווכח עם המציאות ולהציע עבורה חלופות טובות יותר לדעתם. אנשים פקחים ניחנים בדרך כלל בחוש המזהה את המציאות ומתאימים את עצמם לדרישותיה. זוהי פקחות. בנוגע לאמונה קיים בלבול יסודי. אנחנו – גם מי שרואים עצמם כמאמינים או אוהדי דת, רואים את האמונה כבחירה אישית או תפישת עולם, השקפה, אפשרות או המלצה. ומכאן מתחיל כל הבלגאן. אמונה לא יכולה להיות דבר הנתון לבחירה והעדפה, שהרי אין זו אמונה. דני, בוא נחשב ביחד. נראה לך הגיוני להאמין בישות עליונה שלא נבראה אלא כהעדפה או השקפת עולם? זה מטורף לחלוטין. ואתה יודע מה, הרעיון הזה לא נולד אתמול. עובדי אלילים בתקופות קדומות מאוד ביססו את האמונה שלהם על יסודות בסגנון הזה. הם יצרו במו ידיהם פסלי עץ ואבן, ועוד סגדו להם. במבט עכשווי, הרעיון הזה נראה כשיגעון מוחלט. במחשבה שנייה, פעמים רבות אנחנו נוהגים בדיוק כך. מאמינים במה שמתאים לנו, יוצרים את האמונה לפי התחושות שלנו, ובעצם מבקשים לכופף את מי שאנחנו מכנים 'אלוקים' לתכתיבים הנוחים לנו. משעשע, וגם הזוי.
 
לכן הצעד הראשון באמונה הוא, להבין מה זה נקרא 'אני מאמין'. מה זה אומר, ובמה אני נעשה כזה.
 
הזכרנו את ההתייחסות שלנו למציאות כמשל ליחס המקובל לאמונה. הבה נשים לב. באיזה אופן אנחנו מכירים את המציאות הזו שאת תכתיביה המוחלטים אנחנו מקבלים ללא עוררין? באמצעות חמשת החושים כמובן. אנחנו רואים, שומעים, מריחים, ממששים וגם מדברים ויוצרים קשר. החושים הטבעיים מציגים את נתוני המציאות מול ההכרה שלנו, וזה מה שעושה אותנו מודעים. ואם נחשוב עוד טיפה, נגלה שחמשת החושים הללו זוכים להתייחסות מחמיאה ביותר מצידנו. אנחנו מאמינים לעיניים שלנו עד כדי כך שנסכים ללכת אחריהן לכל מקום שנראה יציב ובטוח. והעובדה שראיה מסוגלת להטעות ולשטות בנו לא מערערת את האמון הזה. אנחנו מאמינים לשמיעה שלנו, לחוש הריח שגורם לנו לאהוב סבון רחצה מזן כלשהו ולהעדיף תכשיר ניקוי כזה או אחר. חוש המישוש מלווה אותנו לכל מקום וזוכה לאמון ללא סייג מצידנו. המציאות השרירותית הזו – שלאף אחד מאיתנו אין כל כוונה לערער על קביעותיה – מוכרת לנו באמצעות חמשת החושים, והתיווך הזה לא גורם לנו לתחושות אי בהירות או ספק.
 
באותה מידה, היהדות מציגה את האמונה כמציאות מוחלטת, המוכרת אף היא באמצעות חושים. חושים רוחניים, שניתן לסכם אותם במילה אחת – אמונה. אמונה זו יכולת, כל אדם מאמין במשהו און במישהו. היכולת להאמין, לסמוך, לקבל, זהו חוש. ואני נכנס כעת לנקודה עמוקה מאוד. האמונה שלנו איננה הסכמה. זוהי התחברות למידע אמיתי, למציאות קיימת! אתה מבין? האמונה, כמו כל חוש אחר, מחברת אותנו למציאות רוחנית קיימת, מציגה בפנינו נתונים מוחשיים שחושי הגוף הנמוכים אינם מסוגלים להעביר. האמונה היא החוש השישי והחשוב ביותר שלנו. ואם לא נראה לנו מוזר להאמין לחמשת החושים החומריים, מדוע שלא נאמין גם לחוש השישי הבסיסי ביותר.
 
פיתוח יכולת אמונית
 
כעת דני, אתה בטח שואל את עצמך, אוקי נחמד, אבל חמשת החושים הם מרכיב קיים אצל כל אדם ללא הבדל דת גזע ומין, האמונה לעומת זאת שייכת למאמינים, נכון? טעות מוחלטת!
 
הקביעה הזו איננה אלא טעות מוחלטת. אמונה היא כוח מציאותי הקיים אצל כל אדם באשר הוא כמו כל חוש אחר, ואף יותר מזה. בעוד וחושים אחרים עלולים להיות חסרים לאנשים מסוימים (חרשים, עיוורים, אילמים, לא עלינו) אמונה יש לכל אדם. אין אדם שאינו מאמין. כל אדם מאמין, השאלה במה. והשאלה עד כמה הוא מודע לאמונתו. בדיוק כפי שאנשים עלולים לחיות עשרות שנים בלי לדעת מאומה על חוש מוסיקלי מיוחד הטמון בהם עמוק בפנים, וביום בהיר אחד לגלות אותו פתאום, כך ממש האמונה עלולה להישכח שם במרתפי הנפש ולהפציע אי פעם לפתע פתאום. זוהי קביעה הניתנת להוכחה. במקרים רבים כל כך אתה שומע אנשים בלתי מאמינים מוצהרים, מתבטאים לפתע באמירות של אמונה. מתנהגים באופן שאין לו שום פשר מציאותי, חוץ מאמונה. זה עשוי להתעורר תחת איום של מלחמה או אסון, אנשים מביעים אז את הצורך בתפילה בהגנה רוחנית. אנשים מפחדים מכל מיני דברים שאין להם שום משמעות מפחידה במובנים המדעיים, ובכל זאת, הפחד והחשש קיימים. רק משום שיש בפנים עמוק אמונה שקטה ששולחת מדי פעם אותות חיים.
 
חוש מוסיקלי רדום ניתן להחיות ולפתח וגם מומלץ. והדבר נכון שבעתיים כלפי חוש האמונה. ניתן לפתח את זה, להעצים. מאמינים נלהבים יותר הם אנשים שאינם מדחיקים את האמונה, להיפך, הם משתדלים לנצל כל הזדמנות כדי לפתח יותר את אומנות האמונה.
 
עושים – מתחברים
 
וכעת דני, לשורה התחתונה. אתה שואל האם זה נכון להתנהג באופן שאינך חש מחובר אליו, ואיך יתכן שהתורה תדרוש זאת ממך? ובכן, אם אדם כלשהו ברחוב ידרוש ממך להתנהג באופן שאינו מקובל עליך, אל תתייחס אליו. הדרישה שלו אינה הגיונית. אולם דרישות התורה באות ממקום אחר לגמרי, ולכן ההוראות הללו בכלל לא אמורות להיות מובנות, מתחברות או משהו בכיוון הזה. הפסוק אומר "זאת התורה אדם…" דרשו על כך חכמים שהתורה מקבילה ליצירה האנושית שנקראת אדם, או נכון יותר לומר שהאדם מקביל לתורה הקדושה. המבנה הגופני והנפשי מכוון בדיוק כנגד המבנה הרוחני של התורה הקדושה. לדוגמה, בתורה ישנן רמ"ח (248) מצוות עשה, וכנגדן באדם 248 איברים. שס"ה (365) מצוות לא תעשה וכנגדן מספר זהה של גידים. אחד על אחד. וזו רק דוגמה קטנה.
 
התמונה הזו נותנת לנו להבין שספר ההוראות היעיל ביותר להפעלת המכונה הפלאים, אדם, היא התורה הקדושה. כולנו יודעים שאחרי כל הגילויים המדעיים המרשימים בתחום האנטומיה, האדם עצמו נותר כעצם בלתי פתור שרב בו הסתום על הנגלה, וגדולי הרופאים יחתמו על לך על הקביעה הזו. ואם פרופסור מדופלם לא יכול לקבוע לך מהו האופן הנכון יותר לחיות או לתפעל את גופך, אתה ואני מהיכן נדע מה טוב לנו ומה מתאים? לכן רק הוראות תורניות המגיעות מגבוה, מאת היוצר והמפעיל, הבורא יתברך, יכולות להציע את אופן ההפעלה הנכון ביותר.
 
ולעצם המושג 'להתחבר לזה'. אם הבנת מדבריי כאילו בכוונתי לזלזל בצורך להתחבר לפעולות שאנו עושים. אז לא, חלילה וחס! אדרבה, אנחנו מצווים להתחבר. החסידות בפרט והיהדות בכלל שמה דגש מיוחד על הצורך להתחבר למעשים, ולא לבצע את המטלות הדתיות רק באופן של "מצוות אנשים מלומדה" – הרגל שגרתי נטול טעם וריח. זה נכון ורצוי. אך כל זה לא מהווה יסוד. כלומר, החיים היהודיים אינם מבוססים על הרגשות גם אם הם ממלאים תפקיד חשוב מאוד בעבודת הבורא. הרגשות לא קובעים את ההתנהגות שלנו. בדיוק כפי שאין זה הגיוני לקיים מערכת נישואין על בסיס מצב רוח. היהדות היא הדבר היציב ביותר והיא מבוססת על אמונה ועל התמסרות להוראות מגבוה.
 
מה שכן, בדוק ומנוסה, אם עושים ומקיימים את מה שצריך אפילו בכוח מתוך כפייה עצמית, הטעם מגיע עם האכילה. העשייה הזו נקראת 'חינוך'. אנחנו מחנכים את עצמנו לעשות מה שצריך. הלב והחיבור הפנימי יבואו בהמשך.
 
מומלץ לנסות, בהצלחה.
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!