להצלחה יש מפתח – פרשת השבוע אמור

סוד ידוע הוא ומפורסם שההצלחה בכל תחום, רוחני כמו גשמי, תלויה במידת החשק והעניין שמוצאים בה. כך זה במסחר, וכך זה בבית המלאכה. סיפור של הצלחה מתחיל בקורטוב של חשק. ואם בענייני העולם הזה כך, בעניינים הנוגעים אל הנפש על אחת כמה. כדי להיכנס כראוי בשערי תורה ותפילה זקוקה הנפש לכוחות. ואת הכוח מעניקה המשמעות. הנפש זקוקה לכלים מתאימים – חיות, שלווה, יראה, וגם קבלת עול. ואת כל אלו ניתן לכלול תחת קורת גג אחת, חיות.
 
אמת, חיות וחשק ממלאים את העולם בשפע, אנשים רצים ומתרוצצים לעמל יומם בחשק רב. אך אין זה חשק בר קיימא. אדרבא, חשק כזה חולף ועובר יחד עם האכזבה הראשונה. זהו הטעם שמעניק עולם הדמיון לבאים בשעריו. יהודי שואב את חיותו מהתורה הקדושה. משם נחצבה נשמתו העורגת. את חיותו הוא שואב מהשליחות המופלאה אותה הוא ממלא בכל רגע חיים. חשקו ומרצו יונקים מרצון השם המלווה את צעדיו, ואת החיות הזו קיבלנו יחד עם התורה הקדושה.
 
להתגעגע כדי לקבל
 
את התורה לא קיבלנו מיד. לקבלת התורה קדמו חמישים ימי געגוע וערגה. ביציאת מצרים זרחה עלינו שמש החיות, טעמנו טעם חירות ומשמעות. וכשנאסף האור וגווע אל מקומו, רדפנו אנו אחריו, ספרנו את הימים לעומר, התגעגענו עד שבאנו אל מעמד הר סיני. שם קיבלנו תורת חשק, תורת חיים, כזו שיש בה כדי לחולל שינוי במציאות כולה.
 
אך הגלות – בין שלל האבידות שגבתה מאיתנו, נטלה מליבנו בעיקר את רוח החיים שבקדושה.
 
בזמן בית המקדש, היה לנו תמיד להיכן לחזור כדי למלא מחדש את מצברי הנפש ברוח חיים וחשק. הכוהנים הקדושים, משרתי השם, הופקדו במיוחד עלינו. מתפקידם היה להשגיח על כל מביאי הקרבנות, לחזק את ידיהם ולמשוך את הנפש בעבותות כיסופים וערגה עד לחרטה שלמה שתשובה ותיקון בצידה.
 
בעוונותינו, חרב בית המקדש. חרב גם משכן הנפש. וביטויו החריף ביותר של החורבן היא השכחה. וכך כבר צפו חכמים והכריזו בכרם ביבנה: "עתידה תורה שתשתכח מישראל". לא שכחת אותיות התורה הדאיגה את חכמי כרם ביבנה, אלא שכחת נשמת התורה. זוהי תמציתה של גלות. את התקווה שב ועורר ביתר עוז ותוקף רבי שמעון בר יוחאי. הוא, שזרח בעולם שנים לאחר מכן, הבטיח שלא תשתכח תורה מישראל. וההבטחה הזו שואבת את קיומה מכוחו של רשב"י. ההבטחה הזו אומרת, שיש – גם היום אחרי החורבן – דרך ללמוד תורה עם נשמה, עם חיות. באופן שלא תוכל התורה להשתכח מהלב. תורה שכזו יכול להנחיל לנו רק רב אמיתי כמו רבי שמעון.
 
תורה עם נשמה
 
רב, ככל שהוא גדול ובקי יותר, כך מסוגלת תורתו להמתיק לתלמידיו את נועם אור התורה והסברה הישרה. וכך גם בפנימיות, ככל שנשמתו של הרב גבוהה ושלמה יותר, כך הוא מסוגל להנחיל לתלמידיו תורה ודבקות, חיות, חשק ועניין, ישוב הדעת וקבלת עול. זה למעשה סודו של רשב"י. זהו סודם של צדיקים, ואת הסוד הנורא והנשגב הזה, שהוא בעצם הדבר החשוב והחיוני ביותר גם בחיינו הפשוטים, מגלה רבי שמעון בחיבורו העצום – "הזוהר" הקדוש.
 
הזוהר הקדוש כל כולו חשק וחיות. עמוס לימודים עמוקים ומתוקים, צלול במימי דעת זכים. פותח בפני כל נפש מחפשת את שערי המשמעות והחשק. מלמד קטן כגדול את סודו העצום של כל מעשה פעוט. מראה באצבע ומרמז מרחוק עד היכן מגיעים כל הדברים הקטנים כביכול. והלימודים הללו מחלצים את הנפש מתרדמת השכחה, משיבים את רוחה, ומעמידים אותה על רגליה במישור של קיום התורה מתוך יראה ואחריות, מתיקות ושמחה.
 
והזוהר הקדוש מגלה ומספר גם מהו צדיק. איזו תועלת מוצא המקורב לצדיק, ועד היכן מסוגלת ההתקרבות לצדיקים לחולל שינויים מופלאים בנפשו של כל אחד, קטן כגדול.
 
ל"ג בעומר משמש תחנה משמעותית מאוד בדרך לחג השבועות. עם ישראל משתוקק לחזור לקדושת התורה. ללימוד מלא חיות שיש בו טעם ומשמעות. לתורה הכורכת את לומדה בחבלי אהבה ויראה ומביאה אותו לידי קיום, לידי שינוי התעלות וקבלת עול אמיתית מתוך שמחה וללא ספקות ותהיות. וההכנה המתאימה והטובה ביותר לכל זה היא ההתאחדות סביב מדורת האש של קדושת רשב"י. בל"ג בעומר, כשהקול יוצא וקורא 'עולו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי', האדם מבין לפתע היכן מצוי המפתח האמיתי לכל אוצרות הנפש. הוא מבין שהמפתח המופלא הזה טמון בתורתם של הצדיקים, זוהר באורו של הזוהר הקדוש. וכדי שנזכה לעלות ולבוא בפנימיות התורה וקיום המצוות, יש להיכנס אל בית גנזי הזוהר וספרי הצדיקים ולחפש שם את אוצרות הנפש. את רוח החיים, את העצות הנפלאות שיש בהן כדי ליתן טעם חדש בכל מעשה של יהדות פשוטה, וכל חלק מחלקי התורה.