אז תהיה עז כנמר

דיירי מושב הלצים זוקפים לזכותם
טונות של רכילות עסיסית ולשון הרע.
בקיצור, הכל חוץ מחכמה. אל תתבלבל,
תהיה עז כנמר ונראה מי יצחק בסוף…
 
 
לועגים לכם? אל תיקחו ללב, נראה מי יצחק בסוף…
 
ספר המוסר הקלאסי שערי  תשובה של רבינו יונה מתאר חמישה סוגים של אנשים שאוהבים לבוז וללעוג לזולת:
 
א. הגאוותנים – אלה שתמיד ימצאו פגמים באחרים, לכן ירכלו וידברו רע על כל מי שרק אפשר. אך הענווים, לעומת זאת, לא רואים את החסרונות והפגמים, לכן וזה גם ברור, שהם לא ידברו לשון הרע על שום אדם.
 
ב. המתנשאים – אלה שבזים ולועגים לרוב מרגישים "מעל" כולם. אלה הם גם הכופרים שזוקפים את הכוח, היכולת וההצלחות לעצמם בלבד.
 
ג. החכמים יותר מכולם – אלה שלא מסוגלים לקבל תוכחה, כפי שאומר שלמה המלך ע"ה (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך". אדם שלא מסוגל לקבל תוכחה, חושב שהוא חכם יותר מכולם.
 
ד. הבטלנים – אלה שמעבירים את היום שלהם בשיחות בטלות. אלה האנשים העצלנים שמנסים להרגיש טוב עם עצמם כשהם בזים ולועגים לאחרים.
 
ה. עושים בדיחה מכולם – אלה שצוחקים על הכל ועושים בדיחה מכל דבר, בלי להתחשב ברגשות אחרים.
 
רבינו יונה מסכם את דבריו ואומר: אדם לא הופך לאחד מכת הליצנים (אלה שבזים ולועגים) אלא אם כן השליך מעליו עול שמים. אולם הוא מועד לסבול, שהרי חז"ל מזהירים מאוד מאוד מאנשי כת הליצנים שבזים ולועגים לזולת. סבל וייסורים שהופכים להיות מנת חלקו מידה כנגד מידה.
 
רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, מסביר בספרו מסילת  ישרים (פרק ה, בביאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם) את הנזקים של ליצנות:
 
"… אך השני, הנה הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להימלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): "לשחוק אמרתי מהול לו לשמחה מה זו עושה". וחכמים זיכרונם לברכה אמרו (אבות פרק ג): שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה. כי אף על פי שחמורה היא הערווה אצל כל בן דעת וליבו ירא מקרב אליה, מכוח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט ומקריבים אותו הלוך וקרב שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדרגה אחרמדרגה, עד שיגיע על העוון עצמו ויעשהו.
 
"ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת העניינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל ענייני המוסרו היראה.
 
"והנה הנביא ישעיה היה צווח על זה ככרוכיא, כי היה רואה שזה היה מה שלא היה מניחמקום לתוכחותיו שיעשו רושם והיה מאבד תקוותם של החוטאים, והוא מה שאמר (ישעיה כ):" ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". וכבר גזרו אמר חכמים זיכרונם לברכה (ע"ז יח): שהלץ מביא הייסורין עליו, והוא מה שהכתוב עצמו מבאר בפירוש (משלי יט): "נכונו ללצים שפטים", כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים אינו צריך שיתייסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה מכוח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו, על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות. אך הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כוח ליצנותם, אין להם תיקון…"
 
במילים פשוטות, טיפת ליצנות מפסידה מאה שיעורי מוסר. ליצנות הורסת כל חשק ורצון לשוב לבורא עולם ולהתקרב אליו.
 
רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל עשה פרפראזה לדברי המשנה (אבות ג, ב) באומרו: "רבי חנינא בן תרדיון אומר: שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר "ובמושב לצים לא ישב"… ואז רבי לוי יצחק היה צועק: "שני אנשים שיושבים ביחד ולא מדברים תורה?!? זה מושב לצים! איך אדם לא מפחד לשבת בחברה כזו רעה, שלא מדברים בה תורה? גם אם אינם אומרים דברים אסורים, עדיין, זו שיחה בטלה!"
 
ליצנות מקררת את אש התורה, דבר שמקרר את האדם מנקודת מבט רוחנית, מה שגורם לו לאבד את תשוקתו לרוחניות – תורה, תפילה, חסדים וכדומה. מושב לצים עמוס בטונות של רכילות, לשון הרע, וכל שאר ענייני היום. שום דבר שיש בו חכמה אלוקית. "כי מי צריך להיות דתי בכלל?" הם ישאלו. "למה לעשות עניין מלדבר קצת חדשות, הא?"…
 
גם אם אדם כזה לא לועג או בז בצורה ישירה, מילותיו מלאות הרעל מקבלות את כוחו הקטלני של עמלק שמכבה כל רצון וחשק טהור בלב האדם.
 
לליצנות אין שום קשר לשמחה. צחוקם של הבזים והלועגים למיניהם לא קשור לקדושה. השמחה שזורה בחוטי קדוש. צחוק וליצנות הם בדיוק ההיפך, היפך האמת.
 
התם, עליו מספר רבי נחמן מברסלב בסיפורי  מעשיות (מעשה  בחכם ותם), הוא איש טוב וישר שלא פוגע בשום אדם ועסוק בעניינים שלו. אז למה אחרים לועגים לו? האם פגע בהם? האם נהג בהם בחוסר צדק? לא. הוא רק שונה מהם. אז מה! מי אמר שזו סיבה לעשות ממנו צחוק?
 
כי ליצנות היא רעל שהורס לאדם את הכל, לכן צריך להתרחק ממנה כמו מאש, ומאותם שאוהבים לבוז וללעוג לאחרים.
 
אם גיליתם שנחשפתם לדברי הבזים הסדרתיים, אל תשברו. יש אמונה, חזקו עצמכם בעזרתה. כי כשאתם מאמינים בעצמכם ובמה שאתם עושים, שום דבר ושום אדם לא יחלישו אתכם. ההלכה מורה לנו להיות עזים כנמר. כלומר, עלינו להיות חזקים ואיתנים במה שאנו עושים, במיוחד בעבודת השם ובקיום המצוות, לא משנה מה דיירי מושב הלצים עושים או אומרים, אל תתבלבלו מהם.
 
רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין (אחד מתלמידיו המובהקים של רבי  נתן מברסלב) אומר, שאם מישהו לועג לך, פשוט, תסתכל על האדם הזה כאילו היה קרטון עם קול. התעלם מהבזים והמלעיגים אפילו אם הם רבים ואתה בצד המעטים.
 
יהי רצון שנזכה להיות עזים כנמר כנגד כל המלעיגים והליצנים שמתנדבים לשמש בתפקיד הליצן לא רק בפורים, אמן!