כל אחד והחבילה שלו

אם אתה מחפש את הגישה הנכונה
והאמיתית לחיים, אז הדבר הראשון
שמצפים ממך לעשות, עוד לפני
שתעשה עם אחרים הוא: לטפל קודם
כל בחבילה שלך! לא יותר.
 
 
הימים עוברים והניסיונות נעשים גדולים וקשים יותר. מי לא מרגיש את זה? כולם. יש מי שסובל ממשברים בשלום בית, יש מי שמתמודד עם דילמות לא פשוטות בכל הקשור לחינוך הילדים, יש מי שסובל מקשיים כלכליים, פרנסה בדוחק, חובות, מחלות – בגוף או בנפש…. הרשימה ארוכה. לאנשים כבר אין שמחת חיים. הכוח המניע – הרצון, אבד להם, הבעיות, כך נראה, רק מתרבות, ריבונו של עולם, מה קורה פה?
 
ימות המשיח…
 
וכשיש בעיות, למי פונים? למנהיגי הדור, לצדיקים, לרבנים, לתלמידי חכמים, ובעצם – לכל מי שיש בידו מנהיגות כלשהי. וכל מי שהוא בגדר מנהיג יכול להעיד שהפניות רבות וקשות להתמודדות. ובכל זאת, צריך לדעת כי למרות הקושי על הכל אפשר להתגבר! ובכל דבר עניין אפשר לעזור ולתת עצה וחיזוק, אבל זה רק בתנאי: שהאדם המתמודד עם בעיה מסוימת מגיע לבקש עזרה עם גישה נכונה – לא מתלונן או מתבכיין!
 
ולמה חשוב שהגישה של האדם הפונה לבקש עזרה תהיה נכונה? זאת, משום שתלונות, בכיינות, גורמות לחלישות דעתו של המנהיג. ראיה לכך, שהיא בין הפעמים היחידות שמופיעות בתורה על זה היא אצל המנהיג, בהא הידיעה, שעם ישראל ידע פעם – משה רבינו, ואומרת לנו (פרשת בהעלותך) שהאספסוף התאווה לבשר, וגם שאר העם נגרר אחריהם והחל להתלונן: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה' וגו'"… ואז הם בוכים: "וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר"… ולא רק בכו אלא עשו הפגנה לשמה: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אוהלו וגו'" – ורש"י כותב, שבכוונה ישבו משפחות משפחות כדי שהדבר יתפרסם!
 
מה הייתה תגובתו של משה רבינו? חלישות הדעת גדולה מאוד, כזו שלא מאצנו לה אחר ורע בכל התורה כולה: "ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו'. מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמור תנה לנו בשר ונאכלה. לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי".
 
משה רבינו, זה שתמיד עמד והתפלל על עם ישראל, הגן עליו, הפך את מידת הדין למידת הרחמים, פתאום כבר לא יכול יותר?!? איזה דבר נורא הם כבר עשו שכך רפו ידיו? בכו? נו, אז מה?! מה כל כך נורא בלבכות? הרי זהו הדרך הכי מסייעת לפרוק את הצער ולבטא אותו, למה נחלש בדעתו? ובפרט, גם לאחר שחטאו בחטא הנורא מכל – חטא עגל הזהב, שזו עבודה זרה מיד לאחר שקיבלו את התורה האוסרת עבודה זרה ב'יהרג ובל יעבור', משה רבינו לא נחלש, אלא נשא תפילה למשוך רחמים ומחילה לעם ישראל. אבל עכשיו, בוכים קצת כי רוצים בשר אז זה אומר שצריך לרוץ לקב"ה ולומר לו 'למה הרעות? האנוכי הריתי את העם הזה? הרגני נא?…'
 
זה מסביר היטב מדוע נדרשת מהפונה לקבלת עזרה גישה חיובית ובונה, ולא תלונות ובכיות. זאת, משום שזה מחליש את האדם שרוצה לעזור לך. אפילו יהיה המנהיג הכי חזק, גם הוא נשבר כשהגישה של הפונים אליו באה ממקום תובעני, בכייני ותלונתי. משה רבינו הוא ראיה לכך, שעליו נאמר שלא היה מנהיג חזק כמותו לעם ישראל, והוא נחלש. למה? כי מדובר בהבדל של שמים וארץ כאשר אדם מבקש עזרה מתוך תלונות ובכיות, לבין אדם, שאומנם סובל ומצטער ובודאי לא נמצא במדרגה של דעת וקבלת ייסורים באהבה, אבל הוא לפחות לא מתבכיין. הוא לא מתלונן. הוא שוטח את הבעיה בצורה עובדתית כדי לקבל את מלוא העזרה. זה משהו שנותן למנהיג/המסייע וכדומה כוח גדול ורצון עצום לצאת מגדרו כדי לעזור לו.
 
צדיקים ומנהיגים הם אנשים מורמים מעם, כך בורא עולם רצה שהם יהיו, ודעתם גבוהה ורחבה. הם דבוקים באמונה ויודעים שהכל לטובה. שכל ניסיון נודע אך ורק לנשאר את האדם ולקרב אותו, לכן יש להודות מתוך שמחה על הכל, ובעיקר על הניסיון שנראה כי קשה לעמוד בו ולעבור אותו בשלום. ולמה זה נראה כך לאדם, משום שחסרה לו דעת, אין לו את דעת הצדיק, את החיזוקים, את זווית הראיה הכל כך פשוטה ומתוקה שעוזרת לאדם לראות את הדברים בפרופורציות ובמשקפיים הנכונות. את הכלים האלה הצדיק נותן לאדם כדי לנשאו, לעודד אותו, ללת לו עבודה: תתפלל זמן מסוים על הדבר ותחזור אלי ונראה מה הלאה. כך אפשר לעבוד עם אדם שצריך עזרה, גם אם הוא במדרגה פחותה וקשה לו מאוד – לצדיק יש את הכוח והכלים לעזור לו.
 
אבל המתלונן – זה שמתבכיין ומאשים כל הזמן את כולם בכל מה שעובר עליו, הוא לא רוצה לשמוע כלל מה הוא צריך לעשות, שהרי אם לא תעשה, אם לא תעזור לעצמך – מי יעזור לך? צריך להתחיל עם משהו, וזה צריך לבוא מהאדם שצריך עזרה – לרצות לעזור לעצמו, לעשות את מה שמבקשים ממנו. אבל לא, המתלונן – כל רצונו הוא רק להפיל על האדם שאמור לעזור לו את כל המשא (שלרוב מסתבר ככסילות), וזה דבר שעלול להחליש את מי שרוצה לעזור לך. והמנהיג/צדיק/האדם שיעזור לך, לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלהצטער על שאין ביכולתו לעשות דבר, כי אם אדם לא רוצה לעזור לעצמו – מי יכול לעשות זאת במקומו? הוא מבין שהמתלונן הזה חסר דעת, מלא בסבל משום שאינו רוצה לעשות את המוטל עליו.
 
כי הבכיינות, כמו שכולנו יודעים, היא הדבר הכי נורא שישנו. לא רק שאדם לא מכיר טובה ומודה לבורא עולם על כל מה שהוא עושה איתו, והוא גם לא עושה תשובה כדי לתקן את עצמו, גרוע מזה – הוא מלא תלונות על בורא עולם! שמתבטאות בתלונות על הצדיק/מנהיג משום שהוא מייצג את בורא עולם. וכשמתלוננים על בורא עולם הרי שזו כפירה לשמה, וזו האשמה כלפי המנהיג שמלמד אמונה בהשם. זה דבר שמחליש את המנהיג עד שהוא עלול להישבר, חלילה.
 
זה המקום לפנות אל כלל ישראל ולבקש:
 
עם יקר, כפי שציינתי בתחילת המאמר, רואים בפירוש שאלו ימות המשיח. על כל אדם עובר, לכן חייבים להבין שכל מי שמצליח לקחת את העול של עצמו ולטפל כמה שיותר בעצמו – בבעיות שלו, עם כל העצות הרבות שנתתי לאורך כל השנים (בדיסקים, ספרים, שיעורים) עושה בזה טובה גדולה לעם ישראל, למנהיגים, והכי הרבה – לעצמו!
 
בנקודה זו, אגב, אני תמה על התופעה המצויה של אנשים שמתעלמים מהעבודה האישית שלהם. אומנם הם עושים חסדים בחוץ, אבל את הדבר העיקרי לא עושים – הם לא מטפלים בחבילה שלהם. נשארים עם קלקולים גדולים, בעיות קשות בחיים. אבל מהם בורא עולם מבקש: 'ילד יקר, אנא ממך, החסד הראשון והעיקרי שתעשה עם השכינה הקדושה וכלל עם ישראל הוא – שתטפל בחבילה שלך! קשה לך בבית? קרא את הספר בגן השלום. בעיות עם חינוך הילדים? קרא את הספר חינוך באהבה. אתה צריך לפתור את הבעיות שלך. כי כשאצלך אין 'שריפות', כשאצלך לא מתפרק הבית – רק אז תוכל לעזור לאנשים אחרים לשקם את ביתם. זה החסד הגדול שאתה יכול לעשות עם עם ישראל – קודם כל לטפל בעצמך. להפחית את הנטל, עד כמה שאפשר, מגבם של המנהיגים, להפחית את הצער מבורא עולם ושליחיו. פחות מועקה לשכינה הקדושה – יותר המתקת דינים ושפע לעם ישראל! והעיקר, אל תתבכיין מכיוון שעל כולם עובר, לא רק עליך! על המנהיגים, על העם, על כולם. ואף אחד לא יודע מה עובר על המנהיגים שסובלים לא רק את הסבל הפרטי שלהם, אלא את של כל עם ישראל, כל סיפור כואב וחותך את הלב. והם לא מתלוננים'.
 
כולם צריכים לעבוד, למרות כל מה שעובר – כי תמיד יעבור שהרי זו דרך העולם. אולם, כשעובדים נכון, אז תוך כדי הקושי/האתגר, גדלים וצומחים ברוחניות, נשארים שמחים ומתחזקים, זה מה שעוזר לאדם להתגבר ולפתור את עוד בעיה. פשוט, חיים. וכשמתחילים לחיות, כלומר – כאשר אדם לוקח על עצמו את עול החיים שלו ולא מפיל אותו על אחרים, יש תוצאות מדהימות.
 
ויש דרך נפלאה לעשות את זה הכי מתוק שאפשר – בהתבודדות, שהיא המקום הכי טוב לעבוד על מידות הנפש, להתפלל ולעשות תשובה כדי לתקן את הטעון תיקון. כך אדם עושה טובה גדולה עצומה עם כלל עם ישראל ועם עצמו. כך אדם ממתיק מעל עצמו ומעל עם ישראל דינים, כמו שכתוב בגמרא (קידושין מ): "תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה וכו'. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו – עשה מצווה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח): "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" – בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".
 
לכן, חזקו ואימצו! קחו את העול – החבילה הפרטית של כל אחד מאיתנו – שבורא עולם נתן לכם באהבה, בשמחה, בהתחזקות, באמונה וברצון גדול, ובעיקר, עם אחריות. לדעת שהכלי היחיד שבעזרתו נוכל באמת לעשות את העבודה המוטלת עלינו הוא התפילה, בפרט התפילה האישית (התבודדות) בעזרתה אפשר לפעול ישועות גדולות! לפתור כל בעיה! כי כנגד כל החושך הולך ומתגלה אורו של רבי נחמן מברסלב זי"ע, אור האמונה והתפילה שמאיר בנשמות ישראל (לכן כדאי מאוד ללמוד את ספריו המלאים בעצות והדרכה נפלאה לחיים ולהתמודדות עם האתגרים שיש לנו בחבילה). ויהי רצון שנזכה למשיח צדקנו ולבניין בית המקדש והגאולה במהרה בימינו, אמן.