חוק ניוטון ומה שבסוף הבנתי

אם אני הופכת לאוסמה-ביג-מאמא,
תהיו בטוחים שזה מה שיקרה לילדים
שלי. ואז, המצב חסר תקנה. איך
עוצרים את אפקט כדור השלג? ולמה
זה קשור לחוקים של ניוטון?
 
 
לפעמים, המוח שלי נודד למחוזות מן העבר…. זה מה שקרה לי לא מזמן. מצאתי את עצמי יושבת בשיעור פיזיקה כשהייתי בתיכון, מנסה, בכל הכוח, לא להירדם (או שזה קורה עכשיו?). בין "אפס מעלות" בכיתה וקולו החדגוני והמונוטוני של ד"ר שעמום היה קשה מאוד לשמור על עיניים פקוחות. אתם יודעים, המוח הוא דבר נפלא. אני יכולה לזכור דברים שאני אפילו לא זוכרת שלמדתי בכלל. אם אהיה יותר נקודתית, אז מדובר בחוק ניוטון השלישי שקפץ לביקור במוחי כשאני חולמת את החלומות של אמצע היום… באמת, לא בגלל שאני 'יורמית' כזאת. פשוט, חשבתי על הילדים שלי וניסיתי להבין את נקודת ההתחלה שהציתה את הפיצוץ הבלתי נמנע (אני), ואת התוצאה הקטסטרופלית שבאה אחריו. לפתע פתאום, הנורה דלקה (או שהיא כבר דלקה?) גיליתי את התשובה שכל כך ביקשתי! נו, מישהו ייתן לי על זה פרס נובל?…
 
בואו נחזור אחורנית לרגע. כדי להבין על מה לכל העולמות והנורות אני מדברת, נתבונן על החוק המפורסם של ניוטון. ובבקשה, תנסו לא להירדם וגם לא לפהק (זה לא מנומס!). "גוף המפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, השני מפעיל על הגוף הראשון כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו", כך אומר החוק השלישי של ניוטון ואתם בודאי שואלים איך זה קשור לילדים שלי?
 
הנה התסריט: הילדים לא רוצים לקום מהמיטה בבוקר. אני, באמת ובתמים, מנסה את הגישה של גברת-מר-נחמד: "מלאכים, מאוחר… צריך לקום עכשיו", אני אומרת בטון שירי-לירי כאילו הזריחה נכנסה לחדר בריקודים, מלטפת ברכות את ראשם ונותנת דחיפה קלה שיצאו מהמיטה. אבל לשווא. שום תגובה מצידם. עוד כמה דקות חולפות. "נו כבר, חבר'ה, באמת מאחור. כבר פספסנו את ההסעה. אני יודעת שאתם עייפים, אבל אתם צריכים לקום ע-כ-ש-י-ו". ויש קצת יותר קשיחות ונחישות בקולי. אני מנסה למשוך את השמיכות ואנחות ישנוניות וקולות מחאה נשמעים ברקע, והשמיכות נמשכות בחזרה אליהם. עוד כמה דקות חולפות. "לא שמעתם מה אמרתי? אמרתי 'ל-ק-ו-ם!' וע-כ-ש-י-ו". זהו, גברת-מר-נחמד כבר לא בסביבה. זאת ממש מלחמת משיכת-חבל (או יותר נכון שמיכות) – אני מנסה למשוך את השמיכות והם מושכים בחזרה. הבכור מתעקש לא לצאת מהמיטה, ואני מנסה למשוך אותו החוצה כשאני אוחזת את התינוק שנולד לא מזמן ביד השנייה. המצב מתקרב לפיצוץ אדיר. אני צועקת, מושכת, דוחפת, והכל חוזר אלי. הילדים מתחילים לבכות, דוחפים אותי, מושכים בחזרה את השמיכות…. הם ממש מראה להתנהגות שלי. מה שאני עושה, הם עושים לי בחזרה.
 
לכל פעולה… אני חושבת שבמקרה הזה הייתי עושה שינוי קל בחוק של ניוטון ומנסחת זאת כך: "לכל פעולה יש תגובה דומה ושווה"… האם זה נשמע הגיוני? כל אדם יכול לראות את זה בחייו, לא רק הורים מול ילדים. בכל פעם שאני מגיבה אני מקבלת את אותה תגובה-פעולה בחזרה מהילדים שלי. זה קורה הרבה פעמים. אני כועסת, אך עדיין, עושה כל שביכולתי להישאר רגועה (מה שקורה לעיתים רחוקות) כדי שהילדים לא יהפכו למפלצות חסרות שליטה. אבל, אם אני הופכת לאוסמה-ביג-מאמא, תהיו בטוחים שהילדים ילכו בעקבותיי. בנקודה זו המצב כמעט חסר תקנה. כי בסוף, הם או אני בוכים. ולרוב, כל הצדדים בוכים.
 
איך עוצרים את אפקט כדור השלג?
 
התשובה פשוטה: אני לא מאפשרת לזה להתחיל. כמובן, תיאורטית, שהתשובה פשוטה ומעשית, נכון? אבל כשאני מתפללת על הסבלנות הנדרשת לנשוך את הלשון ולספור עד שלוש, אני מקווה שאצליח ליישם את התשובה הזו ולמנוע את האסון הבא. אבל, אבוי, קל ופשוט הם שני דברים שונים. להפוך את התיאוריה למשהו מעשי זה לא משהו חלק וקל בחיים האמיתיים. ליישם את התיאוריה, ועל זה יעיד כל מדען טוב, זה משהו מלא במניעות סמויות והניסוי לא יעבור חלק כמו שזה כתוב על הנייר. יהיו כישלונות ופיצוצים על ימין ועל שמאל. בשטח תגלו הרבה הריסות ועיי-חרבות. מכוניות וקוביות לגו עפות באוויר במהירות הבזק לעבר ראשי… ריבונו של עולם, איך לא חשבתי ללבוש שריון בבוקר?…
 
תסתכלו על החיים בעין אובייקטיבית. לכל אחד מאיתנו יש את הטריגרים שאי אפשר להימנע מהם, ולא משנה כמה חזק וקשה תתאמצו ותנסו. ומה הם אותם טריגרים? הבוס שלא מעריך את העבודה הקשה שלכם? בן/בת הזוג שתמיד יש לו על מה להתלונן? הילדים שאף פעם לא מתנהגים יפה ומכבדים אתכם? שלא כמו מבחן בפיזיקה, לשאלה זו בהחלט יש הרבה תשובות. לפעמים התשובה יכולה להיות: "ד. כל התשובות נכונות". אויש, כמה ששנאתי את התשובה הזאת במבחנים. ואתם יודעים מה, אני עדיין שונאת אותה. רק שאלה החיים.
 
כי בחיים כמו בחיים, לאתגרים ולמניעות יש פנים רבות. למה?
 
משום שלנו יש פנים רבות. צדדים רבים ועמוקים יש באישיות שלנו. ולנסות לפתור בעיה בצד אחד עם תשובה אחת זה לגרום לעצמנו נזק. לא פלא שהנשמות שלנו מושוות ליהלומים. כי ליהלומים יש גם כן צדדים רבים, וככל שיש להם יותר צדדים כך הם יותר מאירים ומבריקים. זה מה שקורה עם הנשמות שלנו. אנחנו מורכבים. אנחנו עמוקים. יש לנו צדדים רבים – טובים ורעים, שאפילו איננו מודעים להם. יש לנו פוטנציאל אדיר, הרבה יותר ממה שאנו חושבים.
 
אחד הדברים היפים שלמדתי מהרב שלום ארוש והרב אליעזר רפאל ברוידא הוא, שבורא עולם לא נותן לנו אתגרים שאיננו יכולים להתמודד איתם. כן, יכול מאוד להיות שנגיע לנקודת השבירה שלנו שוב ושוב. אבל באמת, זאת ברכה של ממש. כשנבין שאיננו יכולים להצליח להתגבר ולהתמודד עם החלק התגובתי של עצמנו, בין אם אלה צעקות, או להפנות עורף למישהו, או לפתח תלות והתמכרות במשהו – נהיה אנשים ענווים. וכשנהיה ענווים, נוכל לבקש עזרה. אם אנו עדיין מלאים בגאווה, התפקוד שלנו נובע אך ורק מתוך אותה אשליה (מאוד אומללה) שאנו בעצמנו, ולבד, יכולים לתקן את החסרונות שלנו, ואנחנו בהחלט לא צריכים עזרה מאף אחד. וזה המקום הכי מסוכן להיות בו. בורא עולם הוא אבא אוהב ורחמן – אם לא נהיה ענווים מהאתגרים שאנו מקבלים ממנו, הוא ייתן לנו אתגרים בנוסחה אחרת להתמודד איתם, קשים יותר, עד שנבין את המסר – שעלינו לתקן את דרכינו ואת מידותינו, ושאיננו יכולים להצליח בלי עזרתו. נקודה.
 
כיצד נתגבר על מעגל הפעולה-תגובה? רק בדרך אחת: אנחנו חייבים לבקש, להתפלל ולהתחנן לבורא עולם שיעזור לנו. הרב ברוידא מסביר בספרו (כרגע בשפה האנגלית) – "הנתיב אל השלווה", שההתנהגות התגובתית שלנו, במיוחד הכעס, נובעת מהיצר הרע עצמו. הוא מלאך שחור ואפל, הרבה יותר חזק מאיתנו. כשאני מסתכלת על זה אני רואה את התמונה הבאה: אנו, כמו נמלים שמנסות להילחם בפיל ומצפות לנצח בקרב. אם נבקש את עזרתו של השם בקרב שנראה אבוד מראש, אומנם נישאר באותו גודל – של נמלה, אבל נפתח כוחות עצומים, כמעט לא אנושיים. כי כשבורא עולם בצד שלנו אנחנו ננצח! נצליח להתגבר על דפוס ההתנהגות הזה ולא משנה כמה פעמים ניכשל בחיינו!
 
אם גם אתם לכודים במצב כזה, אני ממליצה לכם בחום לשמוע את הדיסקים הנפלאים של הרב שלום ארוש: לעקור  את הכעס, מדריך  לחיים, ביטחון  עצמי. וזכרו את המילים המפורסמות של רבי נחמן מברסלב בפעמים בהן אתם מרגישים שלא תוכלו להשתנות: "אל תייאשו לעולם!"