אה, אני פה רק לומר תודה

הארץ הזו רודפת אותה יומם ולילה.
פעם מזכירה לה "ישוב" בשם קניות,
ופעם "ארץ" בשם כביסות. בקיצור, ארץ
רק של מטלות. אבל למה לא להיות
אזרחים טובים של ארץ התודה?
 
 
לא מזמן קראתי מאמר בו הכותבת מספרת על ארץ אי-השקט הפנימי שלה, שנקראת "רשימת המטלות שלי".
 
הארץ הזו רודפת אותה יומם ולילה. פעם מזכירה לה "ישוב" בשם קניות, ופעם "ארץ" בשם כביסות. היא כותבת ומתארת איך בכוחה של הארץ הזו להפוך אותה לאדם המסתובב במעגל יומיומי ואינסופי של רדיפה.
 
לא אחת קורה, בנוסף לכל המטלות התפקודיות והיומיומיות שלנו, שמתווספת לה, כך בשקט, ארץ המטלות הרוחניות שלנו – ארץ שלמה של רצונות להספקים והשגות לימודיות בכל מה שקשור בעבודת השם. מיותר לומר (או שלא) שאין זה רצונה של הקדושה מאיתנו, אלה המבקשים אותה.
 
כמה פעמים קורה לנו שאנו מחפשים ומבקשים רגע שקט?
 
לי זה קורה בעיקר בלילה, בזמן שנכנסת למיטה. ואז מה? אני ניגשת אל עבר ארון הספרים, מבקשת איזה מטעם רוחני שיספק ויעניק.
 
נדמה לנו פעמים רבות כי רק שם, בשעת הלימוד, אנו מסתפחים ומצטרפים אל הקדושה.
 
אבל מה קורה בפעמים בהן חשים שאנו רוצים את קרבת השם, רוצים את חמימותו… אבל ממקור אחר? 
 
אולי זו, בעצם, הזדמנות עבורנו להניח זוג משקפיים אחר על החוטם, לא את משקפי ה"עוד משהו" או "להספיק עוד משהו" (לא שחלילה זה רע או שלילי, אלא לכל עניין ודבר יש את הזמן, הכוח והעת), ובמקומן להניח את משקפי התודה, מה אתם אומרים?
 
כן, ממש כך, שרגע השקט הרוחני שלנו, רגע של בקשת הקרבה – יהיה רגע של תודה. רגע של להסתכל על ה"יש" ולא להפסיק להודות עליו.
 
יכול להיות שבהתחלה השימוש במשקפיים האלה ידרוש מאיתנו קצת עבודה של "דילוגים".
 
ומה זה?
 
"העבר עיניי מראות שווא" – דילוג על הלא, דילוג על מה שלא הספקנו, דילוג על הקשה, דילוג על הכואב, על מה שלא קרה כפי שדמיינו, כספנו או רצינו.
 
דילוגים קטנים לעבר פסיעות הרבה יותר גדולות ומסוגלות של כוח ושמחה.
 
לא, זה לא דילוג שעניינו ביטול רצונות, אלא העצמה של העין טובה על עצמנו, על זולתנו ועל יומנו.
 
"תודה על השבת הטובה שהייתה. באמת היה נחמד עם כל השירים ששרנו ליד השולחן" (גם אם זה היה רק שיר אחד, או אפילו חצי).
 
"תודה על הבגד שלבשתי, תודה על המילה טובה ששמעתי, ותודה על חיוך שהעניקו לי הבוקר, ותודה על שטיפת הכלים,
 
"ותודה גם על מכונת הכביסה…"
 
אולי זה נשמע פשטני מדי, אך בסיומו של יום, עת נכנסת אני למיטה ומבקשת קצת את קרבת בוראי טרם עצימת עיניי, אז מבקשת אני את אותה הקרבה בחיבוק, בחום, באהבה, ללא טורח גדול מדי, ללא עמל גדול, ומצאתי את דרך התודה, את דרך האומץ של התודה.
 
כי לפעמים, באמת שלא צריך יותר מזה כדי להירגע ולשמוח עם ה"יש". כל אחד ועניינו, כל אחד ותודתו.
 
ובכלל, למה לא להיות אזרחים טובים של 'ארץ התודה'?