את האהבה הזאת אי אפשר להפסיק

לאורך כל הדרך היה מי שתמיד
ניסה לחבל בקשר הנצחי הזה.
אבל את האהבה הזאת אי אפשר
להפסיק! ואת זה לא הרבה יודעים.
 
 
היוונים השרישו את דעתם הגורסת, שהיות והקב"ה הוא כל כך גדול וגבוה מכל מושג גשמי אז, חס וחלילה, אין לו שייכות לעולם הזה, לכן גם לו אכפת לו מה עושה האדם. כך בעצם חדרה לעולם הכפירה.
 
אבל לנו – עם ישראל, יהודים מאמינים לאורך כל הדורות – יש תשובה בשבילם: טעות בידכם! הקב"ה לא רק גדול וחזק כפי שהם מדמיינים, אלא הרבה מעבר לכך. ולא רק שבגלל גודלו ועוצמתו הוא לא יתקשר עם האדם הקטן, ההיפך הוא הנכון –  דווקא בגלל גודלו העצום הוא יכול, ורוצה מאוד, לקשור קשר עם היצור הכי נחות. וכדי שנבין זאת, נוכל לראות זאת אצל שלמה המלך, שהיה החכם מכל אדם וידע והבין את שפת בעלי החיים. אבל אנחנו, לעומתו, לא מבינים כלל את אותה שפה. למה? משום שאנו רחוקים וגבוהים מאוד מן הבהמה. לא, אל תחשבו חלילה ששלמה המלך הצליח להבין שפה זו משום שהיה קרוב יותר לבהמה. ההיפך, דווקא בגלל שהיה יותר גבוה הצליח לקשור קשר עם החי. וזה מה שאנו אומרים בהלל: "מי כה' אלוקינו, המגביהי לשבת", ולמרות זאת – "המשפילי לראות בשמים ובארץ".
 
הכופרים האמינו שיש בורא לעולם, אך כפרו בעובדה שהוא מנהיג את העולם, וביכולת שלו להתקרב לכל בריה ובריה ולהשגיח עליה.
 
אהבה שאינה תלויה בדבר
אהבת עולם אהבתנו
בלי תנאים
 
בורא עולם הוא אבא אוהב, ולא רק שהוא מכיר אותנו ומשגיח עלינו, הוא בחר בנו באהבה, כפי שאנו אומרים כל יום בתפילה. הקב"ה הדגיש ואמר לעם ישראל: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא 'אנוכי ה' אשר בראתיך'. הוא רצה להזכיר לנו שהוא נכנס בעצמו למצרים, לתוך בית העבדים הגדול, הוציא אותנו משם ברחמים רבים ונשא אותנו על כנפי נשרים. יש לו קשר עמוק אלינו, קשר של אהבה.
 
כשבלעם הרשע רצה לקלל את ישראל, הוא חשב שבאיזשהו מקום האהבה הגדולה של הקב"ה לישראל אמורה להסתיים. כי בסופו של דבר הוא הבורא והם הברואים והמרחק ביניהם גדול. לכן בלעם רצה להגיע לנקודה בה, כביכול, מסתיימת האהבה, ואז להזכיר את חטא העגל ולומר לקב"ה: 'הרי לא אכפת לך מעם ישראל, אם כן, תשמיד אותם'…
 
אך בורא עולם יושב בשמים וצוחק על בלעם ועל טיפשותו, שמנסה להציג בפניו את חטאי עם ישראל, משום שזה בדיוק כמו להזכיר לאב את חטאי בנו ולצפות ממנו שיפסיק לאהוב אותו. האהבה הזו עמוקה מכל נקודה שבלעם חשב שבה היא נגמרת, כי מנקודה זו היא בעצם מתחילה לנבוע האהבה הגדולה.
 
בשלושת השבועות בא לידי ביטוי הקשר העמוק בין הקב"ה לבניו על ידי הדמעות והצער. בתשעה באב, חז"ל מציינים שהקב"ה בכה וזהו ביטוי לקשר של אהבה אין סופית. החל מיום יז בתמוז ועד תשעה באב, אנו נכנסים יותר ויותר לעומק הצער, וכשמגיע רגע שריפת בית אלוקינו – בית המקדש, חצות היום של תשעה באב, בזמן הזה, כשאנו בשיא הצער על חורבן הבית ועל השכינה, בדיוק אז נולד המשיח, וזוהי נחמתנו הגדולה. אז קמים מהרצפה ומתנערים מהיגון והאבלות.
 
אסירי התקווה
זה כואב
 
בלעם לא הבין את זה. הוא היה "יווני" מובהק, לכן ניסה לחדור לעומק ולחפש היכן מסתיים הקשר בין בורא עולם לעמו. והאכזבה לא איחרה לבוא, מכיוון שאין כזה דבר סיום הקשר, לעולם זה לא יקרה. ועלינו לזכור שזוהי גם עבודתנו בימים אלו שבין-המצרים, לקנות את השייכות האמיתית שלנו עם השם יתברך ולעשות זאת עכשיו, כשטוב לנו, כדי שלא נצטרך להוכיח את עומק הקשר בזמנים קשים ומרים.
 
על זה אמרו חז"ל, שכשישבו ישראל על נהרות בבל וראו שירמיהו הנביא עומד להיפרד מהם, כולם בכו. ענה ירמיהו ואמר להם: "אם הייתם בוכים פעם אחת כשהייתם בציון לא הייתם צריכים לרדת לגלות". בירושלים הם לא בכו. אבל כאן, על נהרות בבל הם נזכרו לעשות זאת. ולא הייתה זו בכייה על צרותיהם, אלא בכייה של געגועים לירושלים ולהשם יתברך. שם, בבבל, הקב"ה מצא את ישראל, את היופי של היהודי, את הנקודה המתגעגעת אליו.
 
חז"ל מאריכים ומספרים על הלויים שהתבקשו על ידי נבוכדנצאר לשיר לו משירי ציון. והשיבו הלויים: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר?" האם לא די שהחרבנו את בית המקדש עוד נשיר לפני הרשע הזה והעבודה זרה שלו? ואז הם עשו מעשה של גבורת נפש וקצצו את אגודליהם. וכיוון שראה זאת נבוכדנצאר הרג רבים מעם ישראל, ולמרות זאת הם שמחו שלא אמרו שירה במקום טומאה. כך, מתוך הגלות והשחור, הם זכו להתקרב ולדבוק בבורא העולם.
 
ובכל דור ודור, בתקופה זו, יכול כל יהודי לנצל את הכוח המיוחד המסוגל לקשר בינו לבין השם יתברך, להוכיח לקב"ה שהקשר שלו איתו חזק ואמיץ. וכך, בעזרת הבורא יתברך, יזכה כל אחד ואחד לחוש באהבתו והארתו. יהי רצון שנזכה במהרה לביאת גואל לציון, אמן!
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא – לייזר בימס