שאלה מצוינת, תשובה מאולצת

מה שקורה לנו כעת במציאות העכשווית, כמו גם מה שקורה איתנו כעם במשך אלפיים שנות גלות, אמור להוביל את כולנו לרחובות: למחאה, לצעקה ולהתעוררות. השאלה היא, את מי אנחנו מבקשים לעורר ומה אנחנו מצפים ממנו?
 
 
בשבוע שעבר נרשמה עליית מדרגה במחאה החברתית כאשר מפגין (משה סילמן ז"ל) הצית את עצמו לדעת. באותו מעמד נרשמה גם ירידת מדרגה מזעזעת במוסר האנושי ובגישה לקדושת החיים, כאשר המעשה האיום הזה זכה לגרוף כותרות והפך סמל לגבורה לאומית.
 
אין זה המקום ואין בכלל מקום לדון אדם לפי מעשיו!אך נתמקד במסר הכללי.
 
הביטוי החריף ביותר לייאוש הוא התאבדות. החיים הם הדבר הנפלא ביותר שיכולנו לקבל מבורא עולם. מבחינה ביולוגית, אלו אולי לא יותר מכמה עשרות שנות חיים כאורגניזם חי, אך מבחינה רוחנית זהו פרוזדור המוביל לטרקלין אינסופי של שכר עולם הבא ותענוג נצחי אצל בורא עולם. החיים לא פשוטים, אולם אם זוכרים שהם כמו לוח שח מט – מאבק הישרדות המוביל לניצחון – יש את הכוח להמשיך הלאה. בואו נאמר זאת מדויק יותר: מי שמצפה למצוא כאן נוחות ונחמדות עלול להתאכזב מהר. עדיף שנתמקד באיך לעבור את זה בשלום ולהגיע באופן הטוב יותר אל השלמות הממתינה לכל אחד מאיתנו בסוף המסלול. אגב, וזה בדוק, זה יעשה לנו קל וטוב יותר גם את חווית החיים.
 
מהסיבות שהזכרנו, התאבדות וכל סוג של נטילת החיים בידיים מצויה מבחינה יהודית מעבר לגדר. ההלכה מתייחסת בחומרה רבה למעשים שכאלה. משום שהמתאבד בועט בלוח המשחק, מוציא את עצמו מדעתו אל מחוץ לטבלת הקיום ומזניח את התפקיד היקר שהעניק לו בורא עולם, וגם פוגע בשאר השחקנים. חמור מכך. מי שמחליט על דעת עצמו לצאת מכאן, אומר בעצם שהתפקיד שהושת עליו מאת בורא עולם אינו מתאים למידותיו. כלומר, הקדוש-ברוך-הוא אומר 'אתה מסוגל, תנסה', אך האדם מושך כתפיים ואומר 'לא, גדול עלי…'
 
אביב או חורף?
 
מה שקורה לנו כעת במציאות העכשווית, כמו גם מה שקורה איתנו כעם במשך אלפיים שנות גלות, אמור להוביל את כולנו לרחובות – למחאה, לצעקה, להתעוררות. השאלה היא, את מי אנחנו מבקשים לעורר ומה אנחנו מצפים ממנו? חבל מאוד שההתעוררות הזו מרוכזת רק ביצירת תהודה תקשורתית ובהשמצת אישי ציבור. ולא שיש לנו עניין להגן על כבודם, ממש לא. זה פשוט חבל. חבל מאוד שאנחנו כציבור וכעם המסוגלים כבר לחוש את הצורך ביצירת שינוי מהותי, ובדרישה לתיקון, מבזבזים את מלאי האנרגיה החיובית שלנו על פעולות שלא יובילו בשום פנים ואופן לתיקון. וכאן אבקש להציג את הדוגמה המתבקשת ביותר מהרחוב המקביל, הערבי.
 
'האביב הערבי' מכנים בתקשורת את סדרת ההפיכות האלימות, שפרצו לפני למעלה משנה והקיפו עד היום כמעט את כל חלקו המזרחי של כדור הארץ. מי שניסה עד היום לזהות את אותו אביב קסום על פני המפה, לא ממש הצליח. שום שמש אביבית לא שטפה את רחובותיה הקודרים של טריפולי בירת לוב, ואותה השמש המובטחת עדיין מסרבת להאיר פנים לחוגגי כיכר א-תחריר בקהיר, ובסוריה כולנו מריחים עד לכאן את העשן והאש. חורף חשוך וגשם של אלימות.
 
האביב שזרח על ארצות ערב הפציע כזכור בטוניס כאשר ירקן ממורמר העלה את עצמו באש והפך לסמל מקודש במלחמת העצמאות. ההמשך ידוע לכולנו. מיליוני בני אדם הביעו מאז את מחאתם נגד משטרים חשוכים, אלפים נהרגו, נפצעו, נטבחו, ערים נהרסו, רכוש הושמד, מהפך.
 
ומדוע כל זה לא הביא לעולם את השמש האביבית?
 
משום שההפיכה האמיתית נדרשת במקום אחר לגמרי: בפנים – בגישה לקדושת החיים, בתפישת העולם, בהתייחסות לערכים חברתיים ואנושיים. שם נדרש שינוי מהותי ויסודי.
 
בין תקווה לייאוש 
 
גל ההתעוררות החברתית השוטף את העולם אמור ללמד שני דברים: ראשית, נדרש כאן שינוי, חייב להתרחש כאן תהליך עמוק ומשמעותי של תיקון. שנית, השינוי המיוחל בשום אופן לא יקרה בצורה בה מנסים לחולל אותו.
 
בואו נחדד את הדברים.
 
כעס עשוי להיות דבר טוב, להתקומם זה בריא. רק מתים נשארים שלווים כשקוברים אותם. אדם אמור למחות ולהתקומם כנגד כל מגמה לפגוע בו ובזכויותיו, ולכן רוח ההתקוממות העוברת על עולמנו ראויה ומבשרת טובות, במובן מסוים. יש כאן התפקחות, יש כאן שאיפה לחיי ישרות והגינות, ויש כאן גם תקווה לחיים חדשים וטובים יותר. הידד.
 
וכעת שימו לב, איך מגמה כה נפלאה הופכת להחמצה אחת גדולה, ואולי גם לחורבן של ממש? המציאות בלתי נסבלת – נכון ללא ספק. יש לעשות משהו – נכון ועוד איך. זה חייב להשתנות – שוב פעם נכון מאוד. וכעת מה?
 
בנקודה הזו המחאות החברתיות די תקועות, משום שהשאלות המוצגות טובות הרבה יותר מהתשובות המגומגמות. זהו טריק וותיק ומפורסם לקידום קמפיין בחירות מצליח. אתה מטיל רפש בהתנהלותו של המנהיג הוותיק, מעורר זעם בדעת הקהל, ומציע את המוטו שלך במקום. הגימיק החביב הזה עשוי אולי להביא קולות נוספים לקלפי, אך גאולה הוא לא יביא לעולם. מדוע? משום שהבעיות האמיתיות המטרידות את האנושות המתפקחת, רחבות ועמוקות הרבה יותר מכל מה שיש למפלגה כזו או אחרת להציע. 
 
השאלה מצוינת, התשובה לא ממש.
 
המחאה מעוררת שאלות קשות ועמוקות, חבל מאוד שבמקום להתעמק בהן ולהגיע למסקנות שעשויות להביא לתיקון יסודי ואמיתי, הן הופכות כלי לקידומם של אג'נדות פוליטיות כאלו ואחרות.
 
ומה כל כך גרוע בזה?
 
הייאוש!
 
שימו לב להיכן הידרדרנו. התאבדות פומבית הופכת לסמל. ביטוי איום כל כך של ייאוש זוכה לתרגום ציבורי מפרגן של גבורה לאומית. כמובן שאין כאן כל כוונה לדון את האדם באופן ספציפי, אנחנו מדברים על המגמה! הייאוש נולד היכן שמוצגת בעיה ללא פתרון!
 
וכאן אנחנו נוגעים בעצם הלוז של עם ישראל. בנקודה ההבדלה שבין ישראל לעמים. ניתן לומר שאנחנו עם המתקיים על פרדוקס: מצד אחד, יש לנו את כל הצרות שבעולם. אנחנו העם היחיד בעולם השרוי זה למעלה מאלפיים שנה בגלות ותפזורת. ומצד שני, אנחנו עם התקווה.
 
מסופר על נפוליון שנקלע פעם לבית הכנסת יהודי בעיצומו של תשעה באב. הציבור ישב על הארץ ממרר בבכי, האורות כבויים ובאוויר תחושת אבל כבדה. נפוליון ביקש לברר איזו טרגדיה פגעה בקהילה היהודית ועל מה ולמה אבלים כולם. כששמע את סיבת האבל – חורבן בית המקדש, נדהם. 'על איזו תקופה אתם מדברים בעצם? על מאורע שהתרחש לפני אלפיים שנה? ועדיין אתם בוכים?' המצביא הדגול התרגש נוראות: "אם כעת, אחרי אלפיים שנות גלות אתם עדיין מסוגלים לבכות את החורבן, אין ספק שעוד יבוא יום הבניין…"  מי שמסוגל לקוות כל כך הרבה, בסופו של דבר ייגאל!
 
מהיכן שואבים תקוות
 
שתי סיבות מרכזיות עשויות להוביל אדם או ציבור אל זרועות היאוש הקטלני. הראשונה, התחושה שכאילו לאף אחד לא איכפת ממני. והשנייה, המחשבה שכאילו אין תקווה ולאף אחד אין פתרון למצבי העגום.
 
לכל אדם יש בלב ייאוש קטן בפוטנציאל. הייאוש הוא מרכיב אנושי הקיים בכל גוף בדיוק כמו התאים הסרטניים הקיימים גם בגופים בריאים. מערכת חיסונית חזקה מסוגלת, בעזרת השם, להתגבר ולמגר כל הזמן את תאי הסרטן. וכך גם בנוגע לייאוש. התקווה, כל זמן שהיא מפעמת בנו מנטרלת את הייאוש המכרסם בפנים, וחוסמת את התפשטותו. ומהיכן שואבים תקווה? זה בדיוק העניין. תקווה ניתן לשאוב אך ורק ממקום עליון יותר. אם כאן בשטח יש חורבן, התקווה תבוא מלמעלה, מהמקום בו לא שלטה עדיין יד האדם. בית המקדש השלישי עתיד לרדת מן השמים. לומר לך, שהתשובה לכל השאלות שלנו תבוא מלמעלה, לא מכאן.
 
היסוד הזה חשוב מאוד, לא רק בחיים הציבוריים, אלא גם בחיינו הפרטיים. כל אחד מאיתנו נלקע לא פעם למצבי חוסר תקווה, לתחושות של עצבות, ואפילו יגון. במצבים קיצוניים יותר נחוש כאילו אין תקווה, אולי אפילו נראה את כל מה שקרה לנו אי פעם כהתגלמות הרע והכישלון. מחשבות שכאלו מוכרות לכל אדם, ובמצבים קשים במיוחד זהו דיכאון. מה שעומד מאחורי הדיכאון הוא חוסר אמון. האדם מאבד אמון באנשים סביבו, בעתיד ולבסוף (או כבר בהתחלה) גם בעצמו. מדוע? משום שיש לו משוואה ברורה ביותר: אם בעבר אירע כך וכך, ואם עד היום זה לא הסתדר, מדוע שבעתיד יקרה משהו טוב יותר? אם תרצו זהו גרעין הרעיון.
 
זה מה שקורה לנו כיחידים, וזה מה שקורה איתנו כציבור וכעם. אנחנו עומדים מול שאלות גדולות ומחפשים פתרונות מהסביבה המוכרת. ממה שראינו וממה שחווינו, ובכל השטח הזה לא מצאנו תקוות גדולות.
 
המדרש מציג עבורנו תשובה מדהימה.
 
האפשרות החמישית
 
עם ישראל יוצאים ממצרים והולכים שבוע ימים במדבר. רבבות בני אדם, גברים, נשים וטף שקיבלו את חירותם באופן שמימי ומפתיע, צועדים לקראת התקווה. בתוך שלושה ימים מתפתח מרדף. פרעה מתעשת, מגייס את כוחותיו ודוהר אחרי בני ישראל הבורחים. עם ישראל מגיע אל קו החוף, הים נפרס למלוא העין. מאחור נשמעות צהלות הסוסים ושאגת הרוכבים המצריים. עסק ביש. מכל כיוון נשקפת סכנה אחרת. מלפנים הים הסוער, מאחור חיילי מצרים. מצד אחד מדבר צחיח, ומצד שני חיות טורפות. המדרש מתאר את הרגעים הגורליים הללו ואת המסקנות אליהן הגיעו בני ישראל: "ארבע כתות נעשו ישראל על הים: אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן, ואחת אומרת נצווח כנגדן" (ילקוט שמעוני שמות). ארבע כתות וכל אחת מנסחת את ייאושה באופן שונה.
 
ומה אירע לבסוף? צמחה יש מאין אפשרות חמישית. אף אחד לא חשב עליה – הים נקרע ובני ישראל עברו בתוכו.
 
הייאוש שתקף את בני ישראל היה תוצאה של חשיבה מקובלת. מביטים לאחור – אין תקווה. קדימה – אותו הדבר. לצדדים – גרוע עוד יותר. מה נשאר? להביט למעלה!
 
התקווה באה משם, מהמקום שמעבר למעשי בני אדם. ואת הרעיון הזה מלמד רבי נחמן מברסלב, וגם דורש מאיתנו ליישם אותו באופן דחוף. יהודי חייב לחיות תמיד עם תקווה! וזה אומר שבכל סיטואציה אפשרית שייקלע אליה, יחפש תמיד את פתח התקווה דרכו זורחת השמש. הפתח הזה מצוי תמיד לא במקום המקובל והצפוי מראש. הפתח הזה בדרך כלל לא נראה במבט רגיל, משום שהוא מצוי מעל הראש.
 
זהו המסר העיקרי עבורנו. בואו ננתב את ההתעוררות החברתית ואת הדרישה לשינוי, לתפילה ולאחדות, משום שהתפילה היא התשובה השלמה ביותר לכל השאלות הקשות שהציבוריות מציגה. זוהי תשובה לא מכאן, רק משם.
 
מעבר לכך חשובה לנו האחדות, היא הכלי שאנחנו אמורים להכין כדי שנוכל להכיל את התשובה – הגאולה.