יום אחד זה יקרה

לחשתי, דיברתי בקול, צעקתי, בכיתי והתחננתי, ושוב פעם לחשתי, אבל הפעם בקושי: "משיח, משיח, משיח…"
 
אחר כך היה רק שקט. דממה. אבל אמיתית. לא כזאת של עיר ששומעים בה את המכוניות עוברות ואיזו סירנה מרחוק. גם כמו זו שבכפר בה שומעים את הצרצרים ואת הרוח הנושבת בין העלים. גם לא את זו שבים בו הגלים מרחשים. היה שקט אמיתי. שקט של הפסקה שהביאה איתה גם הרפיה – מעשייה, מפעילות ואפילו מחשיבה. הכל נעצר.
 
אחרי זמן מה נשמע צליל. אולי בעצם הוא לא נשמע. נראה לי שהוא בא מתוכי. אבל הוא לא בא רק מתוכי כי הוא היה בכל מקום. הכי מדויק לומר שהוא כלל אותי בתוכו. אני הייתי הוא והוא היה אני. זה היה צליל מיוחד, לא כזה שאנחנו רגילים לשמוע. צליל עמוק וקדום, של הבנה. צליל שהזכיר נשכחות.
 
ואז, התינוק שלי התעורר מהשינה, התיישב במיטה ושפשף את עיניו. במקום לבכות כמו תמיד כשהוא קם משינה קצרה, הוא פשוט חייך חיוך גדול. ואז, בלי שום סיבה, הוא התחיל לצחוק.  ככה סתם, הוא פשוט צחק וצחק מין צחוק תינוקי שכזה. מכל הבית התקבצו הילדים לראות את הצחוק שלו, לחזות במחזה. והוא – מתגלגל על המיטה כבר מרוב צחוק.
 
כמובן שכולנו כבר צחקנו יחד איתו. הצחוק הזה ממש מדבק, וכולנו נדבקנו ואי אפשר להפסיק אותו. כשאנחנו נרגעים אנחנו פונים אחד לשני, מסתכלים עמוק בעיניים ולפתע נדלק מין ניצוץ של הבנה. באותו הרגע, בלי מילים או מחשבות אנחנו מתאגדים לחיבוק מתואם של אחדות. אפילו התינוק מצטרף ואנחנו מתחבקים כמו אחים תאומים שלא ראו אחד את השני זמן רב, ועכשיו הם נפגשים שוב.
 
בתוך החיבוק מתחילה להתעורר ההכרה של התודעה. תמונות עולות וצפות. מאות אלפי תמונות מבזיקות ונעלמות. מעמד הר סיני, משה ואהרון, לוחות הברית, הכניסה לארץ ישראל, השבטים, ימי המלוכה, שופטים ונביאים… לפתע הכל מרגיש מוכר וידוע, כמו היינו שם, חיינו את זה בעצמנו.
 
התרוממות הרוח לא מאחרת להגיעה. אנחנו מרגישים שלמים ושמחים באמת. אין מריבות וכעסים, אין תחרויות, אין קנאה ואין חוסר בכלל. יש הבנה אמיתית למה שקורה בעולם ויש כיבוד של הכלל והפרט כאחד.
 
הגוף שלי מרגיש קל יותר, בריא וחיוני, כאילו השלתי קילוגרמים של עייפות ממני. מרוב קלות ושמחה אני מיד רוצה לרקוד. באופן ספונטני אנחנו יוצאים במחול סוער כשהמוסיקה מצטרפת בתיאום מושלם וממקור לא ידוע. הבית קטן מלהכיל אותנו אז אנחנו יוצאים החוצה. בחוץ רוקדים השכנים שלנו, אלו שאנחנו בקושי אומרים להם שלום. בלי לומר שום דבר אנחנו עושים מעגל גדול שמתרחב ומכיל פרצופים שלא הכרנו, אבל עכשיו הם מוכרים. עכשיו כולנו מכירים באמת, מהשורש.
 
לפתע מחשיך. צל גדול יורד ומכסה את האור ואנחנו מרימים את עינינו לראות את הסיבה לאפלה. ואז קורה הבלתי יאומן: מהשמים ממש יורד אלינו בית מקדש. בהתחלה הכל שחור ואי אפשר להבחין בשום פרט, אבל אט אט, ככל שהוא מנמיך, אפשר לראות שהוא עשוי כולו מזהב טהור. המראה הזה בלתי נתפס. זה כואב מרוב שזה יפה ואנחנו מנסים ללא הצלחה להכיל את היופי הזה. כשהוא כבר ממש נמוך, כמעט על האדמה, אנחנו מרגישים צורך טבעי להגיע עד אליו. אפילו שאנחנו יודעים שהוא נוחת בירושלים, באופן לא מוסבר זה לא מרגיש רחוק מאיתנו ואנחנו פותחים בצעידה ספונטנית לעברו. כל האנשים סביבנו צעדו לאותו מקום. הצעידה יחד הייתה נעימה. אנשים שרו ושמחו, הסתכלו אחד על השני באחווה ואהבה והתנהגו בכבוד אחד לשני.
 
בהתחלה הוא קלוש, רק ארומה לא ברורה. אבל ככל שמתקרבים הריח מתגבר. זה לא סתם ריח, זה ריח שמעולם לא הרחנו אבל הוא מרגיש מוכר כמו כל השאר. ריח נעים ואמיתי. לא כמו הריחות של הבשמים המסונתזים. אפילו לא כמו הריחות של הפרחים הכי נעימים. זה ריח שמכיל כל כך הרבה רגשות טובים. ריח שגורם לך להרגיש באמת בבית. אני לא יודעת מה אחרים הריחו, אבל אצלי זה התחיל כמו ריח של קינמון, וניל ותפוח מבושל ואחר כך התחלף לריח של חלב-אם, ואחר כך זה כבר לא היה חשוב להגדיר אותו כי הוא השרה תחושה של נחמה גדולה.
 
והריח התחזק ככל שהתקרבנו וסימן לנו את הדרך.
 
המונים של אנשים עמדו ברחבה של בית המקדש. אי אפשר היה לספור אותם. זה היה המון. ביליון אולי טריליון. לא היה צפוף ולא חם. היה נעים ורגוע והריח הטוב עוטף את כולנו. מרחוק התחילה שירה. זאת לא הייתה שירה רגילה. זאת הייתה שירת הלויים. השירה בהא הידיעה, שירת השירות שמעוררת את הלב לתשובה. זאת שמטלטלת ומרעידה את עמקי נשמתו של השומע, עד שהניצוץ האלוקי בוער בה עד בלי די. כששמענו את השירה הזאת בבת-אחת הכל התחבר. לא עוד חיפושים, לא עוד בלבולים, לא עוד שקרים ושברי אמת. ברגע ההוא הכל היה אחד – ושמו אחד. וזהו. ידענו בבירור שיש מלך לעולם. מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, בורא עולם – אלוקי היהודים.
 
והייתה שמחה גדולה מאוד בכל העולם.
 
היה לי חלום על הסוף שהוא גם ההתחלה.