אנשים מעצבנים

העולם מלא באנשים מעצבנים,
נכון? אז החלטתי לעשות לזה סוף,
לאנשים המעצבנים האלה שאומרים
לכולם מה לעשות ואיך להתנהג
כאילו היו מלאכים מושלמים.
 
 
העולם מלא באנשים מעצבנים לגמרי, נכון? כל האנשים האלה שלא יכולים להבין אותך כמו שצריך, כל האנשים האלה שלא יכולים לשלוף את עצמם מתוך ביצת האובססיה שלהם על עצמם, מהרגשות שלהם, מהרצונות שלהם, מהבעיות שלהם, ולתת לכל הבעיות, הרגשות והרצונות שלך רק חמש דקות של תשומת לב, לא יותר. מה כבר ביקשת?
 
ויש את כל האנשים האלה שיש להם כל כך הרבה מידות רעות והם בכלל לא יודעים מהן, אין להם אפילו שום רמז שיש מידות כאלה שצריך לתקן, הצדדים האפלים שמעדיפים להחשיך עוד יותר ולא לספר לאף אחד על קיומם, רק אתה יודע עליהם וזהו. אבל מה הם עושים? ממשיכים להסתובב כאילו כלום לא קרה, ועוד אומרים לכולם איך לחשוב ואיך להתנהג ואיך להיות.
 
הרבה אסטרטגיות ניסיתי כדי להתמודד עם כל האנשים המעצבנים האלה בכל שלב ושלב בחיי. במשך מספר שנים הייתי במצב של 'רוח קרב', כל דבר הכי קטן היה יכול 'לפוצץ' אותי, לגרום לי לרצות לעקור למישהו משהו. ואז, הפכתי, אם אפשר לנסח את זה בעדינות, ל'כישלון כלכלי'. הדרך בה בחרתי להתמודד עם אנשים מעצבנים באותה תקופה הייתה להפוך לנזיר.
 
כן. במשך שלוש שנים בקושי דיברתי עם אנשים וניסיתי בכל כוחי להימנע מכל מיני מפגשים חברתיים כאלה ואחרים, מכל מיני הזדמנויות, מכל מיני ניסיונות, העיקר – שלא ידברו איתי.
 
כשהשלב הזה חלף, עברתי מהפך בתוכי. הפכתי ל'מפיצת האור האגרסיבית'. זה היה הלך הרוח באותו זמן. 'אנשים מעצבנים! תקשיבו למה שיש לי לומר לכם! אתם מלאים במידות רעות והרגלים איומים! אתם ממש, אבל ממש, מעצבנים! תתחילו לדבר עם אלוקים ע-כ-ש-י-ו! ותתחילו לעבוד על עצמכם…'
 
באופן די מפתיע, לא הפכתי לטיפוס המנודה למרות שחשבתי שזה מה שיקרה (עדיין לא ברור לי למה…) אבל זה לא בגלל שכל האנשים המעצבנים פשוט השתנו. ממש לא. רובם אפילו לא בכיוון. חלק מהם, לא יאומן, הפכו למעצבנים עוד יותר.
 
אהממ. מה קורה פה?
 
התפללתי על זה. חשבתי על זה. התפללתי על זה עוד, כמעט שהשתגעתי, ואז הגיע רגע הבהירות: 'התשובה' האמיתית למה שאני צריכה לעשות עם כל האנשים המעצבנים האלה, עם כל האנשים מלאי הגאווה, הלא אמיתיים, האגרסיביים, הכעסניים, השיפוטיים, אנשי הנזקים: להעיף אותם מהחיים שלי. נקודה.
 
זהו, הספיק לי. נמאס לי מכל מיני אנשים שצובעים את עצמם בצבע לבן בוהק, ואז זורקים את כל הזבל שלהם עלי. נמאס לי מכל האנשים שמהללים ומשבחים את עצמם עד לשחקים, ומאחורי גבי מלכלכים עלי חופשי. די כבר.
 
זה נשמע נפלא. לא ראיתי באופק שום פתרון 'ברור' לאיך מתמודדים עם הבעיה הזאת שקוראים לה אנשים מעצבנים. אחרי הכל, כבר ניסיתי הכל: לריב איתם, לפייס אותם, להתעלם מהם, להבין אותם, לדבר איתם בכנות, ושום דבר לא עזר.
 
אבל לאלוקים היו רעיונות אחרים.
 
יום אחרי שהגעתי לפתרון הברור שאני, לפחות פעם אחת, לא יכולה להתמודד עם אנשים מעצבנים יותר. אלוקים הזמין אותי לשיחה דחופה.
 
האם באמת יש לי אמונה באלוקים, או לא? האם באמת האמנתי שכולם, הכל, כולל האנשים המעצבנים, נשלחו על ידי הבורא לטובתי, או לא? האם באמת האמנתי שלאלוקים היה פתרון אחר לבעיית האנשים המעצבנים?
 
כן, כן, ולא.
 
כלומר, הייתי צריכה להגיע לכלל מספר שלוש של האמונה, כפי שמסביר הרב שלום ארוש בספרו בגן האמונה, ובשאר הספרים והדיסקים, ולנסות להבין מה המסר שאלוקים מנסה לשלוח לי דרך כל האנשים המעצבנים, שלעניות דעתי, לא מסוגלים להשתנות או שאני לא יכולה להתרחק מהם, ולא משנה מה אעשה?
 
כמה דקות עברו וקיבלתי את התשובה: האנשים המעצבנים האלה מראים לי על מה לי יש בעצמי לעבוד! בכל פעם שאני חושבת על גאווה של אדם מעצבן זה מרתיח אותי, ואז אני מתפללת לבורא עולם ומבקשת ממנו שלא אהיה כמותו (כי לפעמים, אתה יודע, אני כזאת…)
 
בכל פעם שעוד אדם מעצבן מהחבורה הזו מרתיח אותי בגלל השקרים העלובים שלו, אני מתפללת לבורא עולם ומבקשת ממנו שיעזור לי באותם רגעים בהם אני מנסה לתרץ את ההתנהגות האיומה שלי הכי מלאכי שיש.
 
וכן הלאה, וכן הלאה.
 
האופציה 'הקלה' היא להשליך הכל לאתר הפסולת הקרוב, לשנות את מספר הטלפון ולעולם לא להתמודד שוב עם האנשים האלה. אבל אני גם יודעת שאשאר עם כל המידות הרעות שלהם בתוכי, צפות להן בכל עבר, מוסתרות ובטח לא מתוקנות.
 
בכל פעם שאני מתקשרת עם איזה אדם מעצבן, בשבילי, זה זרז אדיר לשינוי, להתעלות, לצמוח ברוחניות, להתפלל. זה דבר נפלא. זאת מתנה מתוקה.
 
אלוקים שולח לי את האנשים המעצבנים מכיוון שהוא רוצה שאעבוד על מידות הנפש שלי, שאתקן את כל 'האנשים המעצבנים' שבי.
 
אני לא יכולה לשקר ולומר לכם שרקדתי מרוב שמחה כשהבנתי את המסר הזה. אבל ידעתי שזה נכון. הבנתי, ולא בפעם הראשונה, שזו ברכה אדירה לזכות ברב נפלא כמו הרב שלום ארוש שמסביר היטב מה קורה בעולם הזה.
 
יכולתי בקלות להחזיק בצד הלא נכון של המקל ולנתק קשר מקבוצה גדולה של אנשים, להוציא אותם מחיי וזהו. אך במקום, אני משתדלת לעשות תשובה, הרבה תשובה, להתחנן לבורא עולם שיעזור לי להתמודד עם החולשות של האנשים המעצבנים, והרבה תפילות שאני בעצמי לא אהיה אדם מעצבן.
 
והחשד הגדול, והסביר להניח, שמכרסם בתוכי הוא שהדרך עוד ארוכה…