מי לא אוהב לשלם – פרשת כי תבוא
אחד האברכים שלנו הלך לבקר חבר בבית החולים. לצורך העניין נקרא לאברך דוד ולחבר הפצוע נקרא אסף. אסף נפגע קשות ברגליו בנסיבות שונות, והרופאים קבעו שהנזק בלתי הפיך ו"ניבאו" לו שהוא לעולם לא יוכל ללכת כבתחילה, ואם הוא יוכל ללכת בצליעה קשה – זה יהיה נס גדול.
חשבונית בבקשה
אחד האברכים שלנו הלך לבקר חבר בבית החולים. לצורך העניין נקרא לאברך דוד ולחבר הפצוע נקרא אסף. אסף נפגע קשות ברגליו בנסיבות שונות, והרופאים קבעו שהנזק בלתי הפיך ו”ניבאו” לו שהוא לעולם לא יוכל ללכת כבתחילה, ואם הוא יוכל ללכת בצליעה קשה – זה יהיה נס גדול. דוד שלנו נכנס לחדר וראה את חבירו שוכב ברגליים חבושות ומורמות, סובל ודואב בגופו ושבור כליל בנפשו, לא מסוגל להשלים עם העובדה שמאדם חופשי עצמאי ומאושר הוא הופך לשבר כלי בעל מוגבלות קשה בתנועה.
דוד קיים מצוות ביקור חולים בהידור רב, הקשיב לכל המצוקות והקשיים של אסף, בדק כיצד יוכל לעזור, עודד ושימח, ואז ישבו שניהם בשתיקה. השתיקה נקטעה על ידי אנחה עמוקה של אסף. דוד הבין היטב על מה הוא כל כך נאנח ומצטער ואמר לו: “אתה יודע חברי היקר, אתה צריך כנראה לשלם על הרגליים”. אסף הסתכל עליו בפליאה, “לשלם על הרגליים?!”, שאל, “איך משלמים על הרגליים?!”
ודוד הסביר: “שמע נא, אתה משתמש ברגליים שלך כבר כמה עשרות שנים. קיבלת אותם במתנת חינם מבורא עולם. כל כך נהנית מהן. האם לא עלה על דעתך שאתה צריך לשלם עליהן? המשגיח של הישיבה שלנו הראה לי מדרש ‘שוחר טוב’ על ספר תהלים שאומר דבר מדהים: ‘אין לישראל מה שישלמו לקב”ה אלא הודיה בלבד על כל טובה שעושה עמהם’ – התשלום שלנו לה’ יתברך זה תודה על כל טובה שהוא עושה איתנו.
“תראה, אסף, אתה שוכב כאן בחדר שעות ארוכות ואינך מסוגל לזוז. זה הזמן לשלם לקדוש ברוך הוא על כל השנים הארוכות שבהן זכית להשתמש במתנה הנפלאה שנקראת רגליים. תודֶה לה’ על כל הליכה לבית הכנסת, לקיום מצוות, לחברים, לאירועים – על כל שימוש ושימוש שעשית ברגליים שלך…”
אז ידלג כאייל פיסח
אסף חשב על הדברים ואמר לעצמו “אין לי מה להפסיד” הוא שמע רבות על מעלת ההודיה לה’, אבל כמו אצל הרבה אנשים, הם שומעים ויודעים אבל קשה להם להוציא מהכוח אל הפועל, קשה להם להקדיש זמן ולקיים את העצה למעשה ולכן החיים שלהם נראים כמו שהם נראים בלי שום שינוי. אבל הדברים שיצאו מפיו של דוד בתמימות, עם דברי חכמים במדרש – נכנסו ללבו, והוא החליט שמיד כאשר יהיה לבד הוא יקיים את העצה שנתן לו דוד.
דוד אך נפרד מאסף ויצא מהחדר, ומיד אסף התחיל. הוא ניסה להיזכר בכל הליכה שלו והודה על כל הליכה. הוא ידע שזה בלתי אפשרי להודות על הכול, אבל הוא לא ויתר וניסה להיזכר בכל פעולה שעשה ברגליו, כל משחק, כל קפיצה, כל ריצה, כל פעם שהתיישב וכל פעם שנעמד וכל יום שזכה לרגליים בריאות – הוא הודה והודה במשך כמה שעות.
כשאסף נוכח לדעת שגם לאחר כמה שעות של הודיה, הוא אפילו לא מגרד את קצה הקרחון ומדובר רק בגליים – הוא התפעל מהעובדה המדהימה: כמה נהניתי מהרגליים שלי בחיים האלה ומעולם לא שמתי לב לכל הטוב הזה, לכל החסד הזה. הייתי ממש עיוור מכל הטוב שעושה לי ה’.
בלילה נרדם אסף בלב קל ומלא תקווה, לא מעלה על דעתו מה מחכה לו מחר בבוקר. בבוקר אסף התעורר בשפתיים ממללות “מודה אני” רב משמעות ומרגיש מצוין בלי שום כאבים. הרופא שהגיע לביקורת היה מופתע וקרא לראש המחלקה שהגיע מלווה ברופאים נוספים ובמתמחים ולא האמין למראה עיניו.
בניגוד לכל הנבואות, יצא אסף מבית החולים תוך זמן קצר ביותר הולך על רגליו, אפילו טוב יותר מאשר לפני הפציעה…
עבד ה’ הוא לבדו חופשי
עם ישראל היקר, יהודי קונה דירה ומשלם עליה נתח מכובד מאוד מתוך המשכורת שלו במשך עשרות שנים. הוא עובד שעות ואפילו שבועות בכל חודש רק כדי לשלם על הדירה. ככה העולם עובד. כולנו משועבדים לבנקים, אסירי משכנתא במאסר של שלושים שנה כמו אסירי עולם ל”ע.
אבל על כל הטובות שאנחנו מקבלים מבורא עולם ששוות לנו הרבה הרבה יותר גם מוילה עם בריכה בצפון תל אביב – אנחנו לא משלמים. דוד המלך אומר: “אשלם תודות לך”. את המילים הכרת הטוב אנחנו מבטאים בביטוי “אסירי תודה” – אדם צריך להיות משועבד לתודה, להבין שהוא “עובד” כל החיים שלו, יום אחר יום, בלשלם על הטובות שה’ עושה איתו. אבל זה לא מאסר חונק, אלא זה מאסר נעים, זה “מאסר” שפותח לך את כל השערים, זה “מאסר” שמביא לך אושר בחיים, זה “מאסר” שמכניס לתוך החיים שלך את כל הישועות.
רק אסירי התודה הם החופשיים באמת.
כל הבעיות של האדם בחיים מתחילות מזה שהוא לא רואה, לא מתבונן, לא אומר תודה, ולא שם לב לכל הטוב. וזה למעשה הפסוק המרכזי של פרשת הקללות. בלב ליבן של כל אותן צ”ח קללות איומות אומרת לנו התורה מה הגורם לכל זה: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כול“.
מה זה “מרוב כול”? “רוב כול” זה כפשוטו, יש לנו כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה חסדים. עם כל החסדים האלה צריכים לעבוד את ה’ בשמחה ובטוב לבב, שזו השירה, אומרים חז”ל – לשיר לה’ ולהודות לה’ על כל הטוב, כל הזמן, ובלי סוף. זה התשלום שלנו לה’ יתברך.
הצעת עבודה
ואתם יודעים, שמידה טובה מרובה. זאת אומרת שאם אתה עובד כל החיים שלך בלהודות לה’ ולא סתם להודות, אלא להודות באמת: בשמחה ובטוב לבב, להרגיש את השמחה בעצמות, להרגיש את התודה בעומק הלב – אם אתה חי ככה אתה ממשיך עליך את כל הברכות, בכל התחומים, אתה נהיה מגנט של ניסים וישועות כל החיים שלך מתברכים וכל הסובבים אותך מתברכים.
לאור הסיפור הזה ייעצתי לבעל שאשתו רצתה להתגרש ולא היה שום דבר שיזיז אותה מדעתה – ייעצתי לו “לשלם על אשתו”. הוא בא אלי בדקה התשעים כאשר כלו כבר כל הקיצין וזה היה נראה חסר סיכוי לחלוטין. והוא שילם! הו הו כמה הוא שילם! הוא ישב שעות והודה לה’ על אשתו ועל כל הטובות שהיא עשתה לו. אבל כמה שהוא שילם זה היה בתשעים ותשעה אחוזי הנחה.
אתם בטח מנחשים. היא התהפכה. הם חזרו, ולא סתם חזרו, הם חזרו עם הכרת הטוב, עם הערכה אינסופית. אפשר לומר שזה לא רק שהם “לא התגרשו”, אלא הם סוף סוף התחתנו באמת.
ונסיים בסיפור קטן נוסף מהבבא סאלי זיע”א שראה בית אחד שעל הבית שורה אור רוחני גדול ששורה רק על בית שיש בו ספר תורה. הוא נכנס לבית ושאל אם יש בבית ספר תורה, אמרה לו בעלת הבית חס וחלילה, שאל אותה הצדיק למעשיה, והיא סיפרה לו שהיא כל היום מודה לה’ ומברכת את ה’, בכל פעולה ובכל רגע. רק אז נחה דעתו של הבבא סאלי והוא אמר לה: ההודיה המתמדת שלך לה’ ממשיכה על הבית שלך אור רוחני ושמירה עליונה כמו ספר תורה ממש!
ה’ יזכנו לעבוד בהודיה לה’ ולהתחיל לשלם לה’ בשמחה באהבה ובטוב לבב.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור