שינויים ותופעות לוואי

פתאום יש מרחק, פחות על מה
לדבר. אתה לא רוצה "להגזים" או
"להכאיב". עושה עצירות ביניים
להראות שהכל בסדר. אז מה לא
בסדר?
 
 
אני חושבת על כל האנשים שעשו שינוי בחיים שלהם, על כל האנשים שלא פחדו להתמודד עם הקשיים, הכאב והפרידה ממה שהיה להם מוכר עד היום, והלכו עם זה עד הסוף.
 
או, שיכול מאוד להיות שהם בהחלט פחדו, אבל למרות הכל החליטו שהשינוי שווה את "תופעות הלוואי".
 
לצאת ממעגל ה'לרצות את כולם', מ'מה יגידו', ולדבוק בעצמך, באמונה שלך… אין לי צל של ספק, מדובר באחת ההחלטות הקשות שאדם מקבל בחיים, ובאחד הדברים שהכי קשים לביצוע.
 
יש את הימים האלה שאתה קם בבוקר ותוך שנייה צריך להיזכר מי אתה ולקראת מה אתה צועד. לעבור בדרך בה אתה צריך להפנים ולהתחזק באמונה החדשה שלך, באמונת השינוי שלך, להאמין בכל הכוח, למרות מה שאומרים לך, שהיא נכונה ואמיתית, ושאתה לא איזה סתם מדומיין שבורח.
 
בדרך הזו נדרשים ממך כמה דברים. העיקריים שבהם הם הצניעות, הענווה הפנימית. היכולת הפנימית שלך להתבטל מול כל מיני קולות – שאתה יכול לשמוע גם מבחוץ, אבל בעיקר מבפנים.
 
ומצד שני, צריך גם את העמידה האיתנה והברורה, בתקווה שהיא גם מכבדת, כלפי סביבה מסוימת שמתקשה לקבל את הדרך החדשה שלך.
 
כי אתם יודעים איך זה. זה מאוד קשה לקבל תגובות-אנטי מהאנשים האהובים עליך, מהאנשים הקרובים אליך, אנשים שאומרים לך שאתה עושה טעות.
 
פתאום יש מרחק.
פתאום יש פחות על מה לדבר.
 
ובתוך כל זה, קשה מאוד לגדול ולצמוח בדרך החדשה. למה? כי אתה לא רוצה "להגזים" או "להכאיב" מדי. אז אתה עושה עצירות ביניים כאלה, להראות, שהנה, אני בסדר ונורמאלי. רואים?
 
אני לא יודעת מהי העצה הסופית והנכונה לקבל את תחושת הביטחון הפנימית, מכיוון שאני בעצמי עדיין לא שם. אבל כל ניסיון מחודש, שמכריח אותי להיות בעמדה בוחרת, מגלה לי שבכל פעם שהנשימה שלי נעתקת עד כדי כאב אני אשוב ואבחר בדרך שלי.
 
בטח, גם לי זה קשה לבחור בדרך שלי מכל הבחינות (חברתית, סביבתית, ומה לא?). הרבה יותר קל לי לזרוק הכל ולהצטרף למעגל הנוהרים אחרי ההרגל, אבל אני מנסה ותתפלאו לשמוע – גם זוכה להצליח. לנתק את עצמי מאמונותיהם של קרוביי, ולהיזכר בי, באמונת הלב שלי, ולהמשיך לפסוע בה למרות השוני הטמון בה.
 
אני מסתכלת על האנשים שסביבי ורואה את תכונותיהם הטובות, האנושיות שבהם,הכוונות הטובות – ואוהבת אותם, למרות שבחירתי היא לא כבחירתם ועשייתי לא כעשייתם.
 
אני מזכירה לעצמי שאפשר להיות "נורמאלי" גם בדרך שלי. בדרך האמונה. כי אני לא הראשונה ולא האחרונה שכנראה עושה שינוי בחייה. אני לא לבד. כל החוזרים בתשובה למיניהם, וכל המשתנים, אני מאמינה שגם הם "זוכים" לתגובות וביקורות.
 
היכולת לאהוב למרות השוני, היא לא ברורה ומובנת מאליה, אבל היא יכולה לקרות אם נדע להפריד את האדם וליבו מדרך וצורת חייו. אם נבין שכוח הבחירה הוא המאפשר לכל אדם לחיות את חייו לפי בחירותיו ורצונותיו, וזה רק כוח אחד! יש בו עוד הרבה טוב שאפשר לאהוב.
 
אז אחרי שאני מזכירה לעצמי את כל זה, אני נזכרת שכדי לאהוב אני לא צריכה לרצות. כדי להיות שייכת ולהיות חלק, אני לא צריכה לעשות את מה שרוצים שאעשה. כדי להיות חברה טובה, בת טובה, אחות טובה, אני לא חייבת להקשיב או לעשות ולפעול על פי כל עצה. ובמקביל, מזכירה לעצמי כמה טוב, אור ויופי, יש בדרכי החדשה-ישנה, כמה אמת יש בה, כמה אהבה ונתינה היא מכילה. ואפילו מעיזה להתפלל ולבקש שעם ישראל כולו יזכה להלך ולדבוק בה.
 
בתפילה לביטחון, עוז ועוצמה באמונה היהודית שלנו, ושנזכה לחזק ולהתחזק תמיד, אמן!