את זה אף אחד לא יקח ממך

את הכל אפשר לקחת מהאדם,
אפילו את התורה והמצוות שלו.
רק דבר אחד, אם הוא חזק בו, אי
אפשר לקחת ממנו.
 
 
את הכל אפשר לקחת מהאדם – אפילו את התורה והמצוות חלילה, אבל רק דבר אחד אי אפשר לקחת לו.
 
את האמונה.
 
בורא עולם מוכיח את משה רבינו על שאמר "למה הרעתה?" התורה מספרת על מה שקרה בעקבות שאלה זו: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'". בורא עולם אומר בצורה הכי פשוטה למשה רבינו, מה שנראה לך כדי ורעה, שזה מצד 'אלוקים', הכל רחמים וחסדים מצד שם 'ההוויה' (שם השם שמופיע בסוף הפסוק הנ"ל).
 
ומה זה אומר?
 
שיש כאן יסוד גדול וחשוב ללמוד ולהפנים. אם אדם לא מחנך את עצמו להחזיק חזק תמיד, בכל מצב, באמונה הפשוטה שהכל טובה ושאין שום רע בעולם – הוא לא יוכל לעמוד בניסיונות הרבים והמשתנים שיש בחיים. יהיו לו ניסיונות שהוא לא יעמוד בהם ומיד ייפול מהאמונה. אך אם יחזיק חזק באמונה כדבר עיקרי ובסיסי של כל עבודתו, של כל חייו – כל תחום בחייו, הוא יחזיק איתן בכל מצב. כי את הכל אפשר לקחת מהאדם, אבל לא את האמונה שלו.
 
עניין חשוב זה אנו למדים מיוסף הצדיק. מי שמתבונן מבין מעט באיזה ניסיון קשה יוסף הצדיק עמד. הוא חלם חלומות אמיתיים, שרוח הקודש העידה שהם צודקים, שהוא צריך להיות, אך במקום זאת הוא נמכר לעבד, שבהמשך נכנס לבור האסורים ושם הופך לעבד של האנשים השפלים ביותר בעולם. ושם, הוא היה בלי התורה והתפילה, בלי מצוות, בלי משפחה וחברים, בלי אור יום! בית האסורים במצרים היה בור מתחת לאדמה. מה הייתם מצפים שהוא יעשה? מה היה עושה אדם 'נורמאלי' במצב כזה – בוכה? רוצה לשים קץ לחייו? אולי. אבל לא יוסף הצדיק. הוא, שימו לב, החזיק חזק במידת השמחה בכל שנותיו בבור, ואנחנו מדברים על למעלה מעשר שנים! לא היה מקרה אחד יוצא מן הכלל בו אפשר לעצמו לבכות, להיות עצוב או מיואש. הוא האמין שהכל לטובה ואין שום רע – בשלמות! הוא ידע שהאמונה שהכל לטובה היא מציאות שלעולם לא תשתנה! גם במקום בו היה. רק עם אמונה כזו אפשר לעמוד בכל ניסיון, בדיוק כמו יוסף הצדיק, לכן הוא עלה למלוכה וחלומותיו התקיימו.
 
כי מה תכלית של האדם בעולם הזה? למה הוא בא לכאן? לעמוד בניסיון האמונה. דוד המלך ע"ה אומר "כל מצוותיך אמונה" – הכל בשביל האמונה, כל מצווה שניתנת לאדם היא על מנת לתת לו כוח לאחוז באמונה, וכל מצווה שאדם פוגם בה – האמונה שלו נפגמת. אלא אם כן הוא אנוס, כאשר לוקחים ממנו את האפשרות לקיים תורה ומצוות, ואז אדרבה, אם יתחזק לעמוד בניסיון האמונה הוא יזכה שכל אורות האמונה הכלולים בכל המצוות יאירו לו בשלמות, כמו יוסף הצדיק.
 
וזה דבר שרואים בצורה ברורה, עד כמה צריך להחזיק באמונה שהכל לטובה, גם כשהמצב נעשה גרוע וקשה, גם כשמשה רבינו מתחיל לגאול את עם ישראל והמצב שלהם נעשה קשה יותר, לכן עם ישראל מתרעמים בפניו, ומשה לוקח את התרעומת הזו לבורא עולם – "למה הרעתה?" (ועיין בליקוטי הלכות, פריקה וטעינה ד, שם כותב רבי נתן מברסלב שמשה בודאי האמין שהכל לטובה, אלא שהתרעם על כך שה' העמיד נגדו בעלי מחלוקת שירחיקו את בני ישראל ממנו, וממילא לא יקבלו ממנו את האמונה שהכל לטובה). בכל אופן, על פי פשוטם של דברים, התרעומת של עם ישראל באה בגלל שהם לא האמינו שבורא עולם עושה הכל לטובה ושאין שום רע בעולם כלל. אילו היו מאמינים בזה היו מבינים שהשם דורש את טובתם דווקא במצב שכביכול נראה להם כרע וקשה יותר. וכל זה נועד כדי לקרב אותם אליו, שהם יצעקו אליו, שהרי הגאולה התחילה ברגע שהם צעקו לה', אבל לא מספיק כדי לקבל את הגאולה בשלמות.
 
והצעקה, כידוע, היא מתנה שאין כמותה, היא הדבר הכי חזק שיש כדי לקבל את השפע מהשם, כמו שאומר הזוהר הקדוש (וזה חלק מדבריו בתרגום ללשון הקודש, שמות ע"מ יט):
 
"אמר רבי יצחק, שלושה עניינים יש כאן: אנחה, שועה, צעקה וכו'. צעקה ושועה מה פירושן? אמר רבי יצחק, אין לך שועה אלא בתפילה, שנאמר (תהלים ל"ט יג): "שמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה" וכו'. צעקה, שצועק ואינו אומר כלום, אמר רבי יהודה, הלכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, וזה מה שכתוב (איכה ב, יח): צעק ליבם אל ה', צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזו קרובה להקדוש-ברוך-הוא יותר מתפילה ואנחה, דכתיב (שמות כ"ב, כג): 'כי אם צעוק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו'.
 
אמר רבי ברכיה, בשעה שאמר הקדוש-ברוך-הוא לשמואל, (ש"א ט"ו, יא): 'נחמתי כי המלכתי את שאול למלך', מה כתוב על זה? 'ויחר לשמואל ויצעק אל ה' כל הלילה'! הניח הכל ולקח צעקה, משום שהיא קרובה לקודשא בריך הוא יותר מכולם, וזה מה שכתוב: 'ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי'.
 
תנו רבנן, מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שכבר לא יכול אפילו לרחוש בשפתיו, תפילה זו היא תפילה שלמה, שהיא בלב, ולעולם לא חוזרת ריקם! אמר רבי יהודה, גדולה צעקה שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו. רבי יצחק אמר, גדולה צעקה שמושלת על מידת הדין של מעלה, רבי יוסי אמר, גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא, בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא, דכתיב (תהלים ק"ז, ו) 'ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם'". עד כאן דברי הזוהר הקדוש המחזק אותנו בכוחה של הצעקה, ומלמד אותנו שאין מתנה יותר גדולה מאשר לצעוק לבורא עולם.
 
לכן, כשמשה אמר 'למה הרעתה? השם יתברך ענה לו: למה הרעותי?! הרי אין שום רע בעולם! כל מה שאני עושה – לטובה אני עושה! כמו שיוסף הצדיק אמר לאחיו: 'ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה'! אפילו מידת הדין, שזה שם 'אלוקים' – הכל לטובה! לכן אמר למשה: "אני ה'" – גם כשאני מתנהג כ'אלוקים', תדע שאני ה' ותתחזק באמונה שהכל רחמים, והכל לטובה – כל מה שעשיתי היה כדי לעורר את בני ישראל לצעוק! היש דבר טוב מזה?
 
עניין זה נוגע לכל אדם בכל מה שעובר עליו. וכמו שכולנו יודעים, על מי לא עובר? על כולם. לכן צריך להחזיק חזק באמונה שהכל לטובה ולדעת שאנחנו רק בשר ודם, אנחנו לא יודעים כלום. אף אחד מאיתנו לא יכול להבין מה קורה איתו תמיד, בכל רגע נתון. הרבה חלקים של הפאזל חסרים לנו. לנו יש רק את ההווה, ואת מה שאנו יודעים מהעבר, ועדיין – זה לא בשלמות. אם ננסה להבין ולדעת הכל, ניפול מהאמונה. האם יוסף הצדיק ביקש לדעת על מה ולמה קרה לו כך? לא, הוא השליך את השכל, החזיק באמונה הפשוטה ושמח ורקד. האמין שהכל לטובה. אחרת, כבר ביום הראשון למאסרו, אחרי שהיה נפגש עם יושבי הבור, היה נופל לדיכאון והופך לשבר כלי, לא למלך על כל מצרים. וכאמור, לא מדובר בשנה שנתיים, אלא בתקופה ארוכה מאוד – יותר מעשר שנים בלי להניח תפילין, בלי ללמוד תורה מבחיר האבות – אביו יעקב אבינו, בלי משפחה, בלי כלום. רק בכוח האמונה האדירה בה החזיק, אמונה בלתי נתפשת, הוא שבר את הקליפה הקשה של מצרים, ורק על ידי זה יכלו בני ישראל להיכנס למצרים וגם לצאת ממנה. זה מה שכל אדם צריך ללמוד מיוסף הצדיק – עלינו לקבל באמונה פשוטה את מה שעובר עלינו כדי שנוכל לצאת מהמצרים הפרטית שלנו, מהניסיונות, מהתאוות וכדומה.
 
להאמין שהכל לטובה, לא כמעט הכל או רק חלק.
 
משה רבינו פונה לכולם ואומר: יש לכם שאלות? אתם וצודקים, כולכם. אבל יש את "אני ה'" – הכל מצד הרחמים, בין אם אתם מבינים ובין אם לא. ומתי תחזיקו בזה הכי חזק? כשהמצב נעשה יותר קשה. כשיש יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. אז צריך לעשות את הדבר המתבקש – לצעוק! לבנות כלים לקבל בעזרתם את השפע שבורא עולם רוצה לתת לכל אחד ואחת. זו התשובה לכל האנשים שלומדים שהכל לטובה ושיש ללכת עם תודה והודאה כל הזמן, וחושבים שזה סותר את התפילה והצעקה להשם. לא, זו לא סתירה. אדרבה, התודה היא כוח עצום שמאפשר לאדם לצעוק להשם.
 
דוגמה נוספת לנושא חשוב זה היא, האימהות הקדושות שהיו עקרות. למה? משום שבורא עולם התאווה לתפילה שלהן. הוא ידע שהן בעלות אמונה עצומה, שהן יאמינו שהכל לטובה וימשיכו לקוות ולהתפלל, לבקש ולצעוק אליו יתברך. אם לא הייתה להן אמונה שהכל לטובה הן היו מתייאשות מזמן, נופלות לעצבות ודיכאון, בטח לא מחזיקות מעמד בתפילות וצעקות לבורא במשך עשרות שנים עד שהולידו את ילדיהן.
 
לאדם שנופל מהאמונה קשה להתפלל ולצעוק לבורא שיושיע אותו. אבל כשהוא מאמין שהכל לטובה ושאין שום רע בעולם, או אז הוא מודה ורוקד, שמח בהשם בכל מצב, והוא גם יכול להתפלל ולצעוק ולהכין את הכלים האדירים לשפע, לישועה שמחכה לו. את כל זה הוא עושה במתינות, באהבה, בלי להפעיל לחץ, בלי לדחוק את השעה, ומי שעושה כך נופל לפגם של 'עיון התפילה' – שאדם אומר לעצמו 'ראוי אני שתעשה בקשתי מכיוון שהארכתי בתפילה', אם בקשתו לא נענית הוא כועס ורוטן.
 
רק אדם שאוחז בשתי נקודות יקרות אלו: שהכל הם רחמים של השם, ושהוא מאמין שהכל בא לעורר אותו לתפילה וצעקה לבורא – לעולם לא ייפול לפגם של 'עיון התפילה', מכיוון שהוא לא מבקש בגלל שעכשיו לא טוב, ואחרי שתתקבל תפלתו רק אז יהיה טוב. לא. אלא, הוא מתוך ידיעה שכל הזמן טוב, ועיקר תפילתו היא לא ליפול מהאמונה ולהכין כלים לשפע של בורא עולם. לישועות שלו ושל עם ישראל. יהי רצון שנזכה להודות לבורא עולם על הכל תמיד, ונזכה לגאולה הפרטית והכללית במהרה בימינו, אמן.