כל העולם בכף הרגל

הייתי בחור בן 20 שחשב שכל העולם
בכף רגלו, אבל בבעיטה אחת איבד
את כל עולמו. נשארתי לבד, בלי הבזקי
המצלמות וקול תשואות הקהל. פעם
מלך, היום… בן של מלך.
 
 
כשהייתי צעיר, הייתי שחקן כדורגל מבטיח. כבר בגיל 18 הגעתי לשחק בליגת העל, ובעיר שממנה באתי כולם הכירו אותי. הייתי ההבטחה הגדולה של העיר.
 
"אתה תהיה הרביבו שלנו, הברקוביץ שלנו, היוסי בניון שלנו!" היו אומרים לי ברחוב אנשים שלא הכרתי. בקניון היו עוצרים אותי ולוחצים לי ידיים. אני זוכר שבגיל 19 ניגשה אלי אמא צעירה עם הבן שלה, שהיה בן שמונה או תשע, וביקשה שאברך אותו כדי שיצליח בכדורגל כמוני. אתם מבינים? נער בן 19 צריך לברך ילד! אז בירכתי. אמרתי גם שלא בטוח שזה יעבוד, כי אני לא בטוח שאלוקים מקשיב דווקא לי, אבל היא התעקשה, אז בירכתי. מה הייתם עושים?
 
ולא רק ילדים. לפעמים חשבתי אז שאני מלך העיר. כשהייתי נכנס למסעדה, היו מגישים לי ארוחות חינם. הטלפון היה מצלצל כל הזמן, עם הזמנות לאירועים: תצוגות אופנה, השקות של מוצרים, מסיבות. ובכל מקום שהסכמתי להגיע אליו העתירו עלי מתנות: בגדים ללא סוף, טלפונים סלולריים, טלוויזיות. אני זוכר שהגעתי לפתיחה חגיגית של חנות כלי מטבח בעיר. הבעלים פשוט התחנן אלי במשך שבועות שאבוא לגזור את סרט הפתיחה. יומיים אחר כך, אמא שלי קיבלה ממנו תנור מטבח חדש.
 
חייתי בסרט.
 
והבנות? לא כל כך נעים לספר, אבל הן באמת השליכו את עצמן לרגליי. בכל מקום שאליו הגעתי, בכל שעה בשעות היום. בעיר וגם כשהיינו נוסעים לערים אחרות. כולן רצו להיראות עם כדורגלן, להצטלם עם כדורגלן. עשיתי חיים, והייתי בטוח שזה מה שמחכה לי במשך שנים ארוכות. אימונים בבוקר, משחקים בשבת – וכיף בכל יתר הזמן.
 
ואז, במשחק אימון אחד, הבלם החדש שלנו ניסה להוציא ממני את הכדור. הצלחתי להתחמק ממנו בדילוג, אבל נחתתי לא טוב על הרגל. אתם לא רוצים לשמוע לעולם את מה ששמעתי באותו בוקר: קול של עצמות מתפצחות. זה היה הקול האיום ונורא ששמעתי מימיי.
 
שברתי שתי עצמות בכף הרגל, אבל גרוע מזה, שברתי גם את עצם השוק, וקרעתי לגמרי את את אחת הרצועות בברך. בכיתי כמו תינוק במגרש ובאמבולנס, עד שבמחלקה קיבלתי את הזריקה הגואלת שהרדימה אותי. התעוררתי אחרי שמונה שעות ושלושה ניתוחים, והבנתי שלעולם לא אשחק כדורגל שוב.
 
בשבועות הראשונים סיפרו על הפציעה שלי בעיתונים. זו הייתה שיחת העיר. כולם באו לבקר אותי. אפילו ראש העיר הגיע. וגם שחקנים, מאמנים, סלבריטיז. כולם עברו והביאו שוקולד, ונישקו וחיזקו. כולם באו – ואז הפסיקו לבוא.
 
נשארתי לבד. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. הייתי בחור בן 20 שחשב שכל העולם בכף רגלו, ואיבד את כל עולמו.
 
היחידה שהמשיכה לבוא הייתה מרים, הנערה מבני עקיבא שעשתה שנת שירות בבית החולים. וגם היא באה רק כי זו הייתה העבודה שלה, לא כי רצתה להיות אתי. היא הייתה מביאה לי אוכל, מסדרת לי את המיטה. עוזרת לי לעלות על כסא הגלגלים כדי להגיע לשירותים. שלושה חודשים. רק מרים.
 
ולא, היא לא הייתה יפה כמו הדוגמניות שהתרגלתי אליהן. גם מתנות היא לא הביאה. והיא גם לא התחנפה אף פעם. לעתים אפילו הייתה אומרת לי שאני ילד מפונק שצריך לקת אחריות על החיים שלו.
 
ואולי בגלל זה, שבוע אחרי שהשתחררתי מבית החולים התקשרתי אליה. היא היחידה שדיברה איתי באמת. היחידה שראתה את האדם מתחת לכדורגלן – ולא התביישה להגיד לו את דעתה, אפילו אם זו לא תמיד הייתה הנעימה ביותר.
 
הלכנו לאכול גלידה בעיר. אנשים הצביעו עלי, אבל אף אחד לא ניגש. כולם ריחמו על הכוכב הצעיר שלא יחזור למגרש לעולם. אבל למרים זה לא היה אכפת, ולאט לאט, בזכות השיחה הנעימה והכנה עם הנערה הצעירה הזו, גיליתי שגם לי באמת אכפת, למרות הגעגועים למגרש.
 
שנתיים אחר כך התחתנו והיום יש לנו ארבעה ילדים, ואני רואה חשבון בחברה גדולה.
 
ואמא שלי אומרת, שהיום הטוב ביותר בחיים שלי הוא היום ששברתי את הרגל. ואתם יודעים מה, למרות שעד היום מתחשק לי לעלות למגרש ולשמוע את תשואות הקהל, אני חושב שאמא שלי צודקת.