כדורגל והשבת של אבי
מה עושה אוהד מושבע של כדורגל שיודע גם ש"שבת יש רק בשבת"? ואיך זה הציל את אבא שלו ממוות בטוח? לחיות בין שני עולמות. אלעד כהן עם סיפור של חברו הטוב, אבי.
אבי היה קרוע מילדותו בן שתי האהבות הגדולות בחיים: כדורגל ושבת כהלכתה. במשך השבוע שום דבר לא הפריע לו: הוא היה יכול לשחק כדורגל כמה שרצה, אבל המשחקים של ערב שבת היו האהובים עליו מכל. כל שבוע היה נקרע מחדש: לשחק עוד משחק אחד, עוד רבע שעה במגרש עם החברים, או להספיק לרוץ למקלחת כדי להגיע עם אבא לבית הכנסת.
וכל שבוע, אבי היה עוצר בזמן. גם אם המשחק עוד לא נגמר. גם אם החבר'ה היו חייבים שיישאר, כדי להשלים את מניין השחקנים הדרושים במגרש הכדורגל. "המניין שלי הוא במקום אחר", היה אומר להם. החברים היו מתאכזבים, לפעמים אפילו מקללים, אבל אבי לא ויתר. "כל השבוע יש זמן לכדורגל, אבל שבת יש רק בשבת", היה אומר להם ורץ הביתה למקלחת.
אבל כשהתבגר ועזב את הבית, התרחק אבי מהדת. הוא הפסיק לשמור שבת, והיה משחק כדורגל עד מאוחר. לפעמים היו החברים מילדותו מזכירים לו את הריצה שלו הביתה, להספיק להגיע עם אבא לבית הכנסת, והוא היה צוחק איתם על "השטויות שלי".
ביום שישי אחד חזר אבי מלימודיו בטכניון לבית הוריו בפתח תקווה. הוא בילה את הבוקר עם אמו בשוק ועזר לה בהכנות לקראת השבת, אבל בשתיים בצהריים לבש את בגדי הכדורגל ועמד לצאת למגרש.
"תחזור הביתה בזמן ללכת עם אבא לבית הכנסת?" שאלה אותו.
"לא יודע" אמר לה. "את יודעת שאני כבר לא בעניין".
"בשבילי מותק", התחננה אימו. "ובשביל אבא שלך. אל תשבור לו את הלב".
"נראה", הוא לא הבטיח – ויצא.
ואכן, בארבע וחצי, רגע לפני שהשמש מנמיכה, הוא הציץ בשעון והתלבט.
"עוד פעם אתה והשבת שלך?" סנטו בו חבריו.
"חבל לי על אבא שלי", אמר להם. "עוד חמש דקות ודי. ההורים שלי לא רואים אותי בכלל. בשבילם, אני מעדיף לחזור הביתה בזמן". ובארבע שלושים וחמש, הוא לבש את הטרנינג ומיהר לבית הוריו, להגיע למקלחת ולבית הכנסת.
כשנכנס הביתה מחייך ומרוצה מעצמו מצא אבי את אביו יושב בכורסה ונאנח. "מה קרה אבא? למה אתה עוד לא לבוש לבית הכנסת?"
"לא יודע" השיב האב. "אני לא מרגיש כל כך טוב. יש לי קצת חולשה. עוד רגע". וכמו שהאב מסיים את דבריו, הוא לפת צדו הימני של חזהו והתפתל.
"אבא! מה קרה!" צעק אבי.
"הלב", לחש אביו המבוגר, ואיבד את הכרתו.
אבי אסף את אביו בזרועותיו ומיהר לרכב להסיע אותו לבית החולים. מחדר המיון הובהל האב לחדר הניתוח, ושם עמלו עליו המנתחים במשך שעות ארוכות. רק לקראת חצות יצא אחד המנתחים מחדר הניתוח אל אבי ואל אמו שהצטרפה אליו, ואמר את המשפט המיוחל: "הוא יצא מסכנה. הוא יהיה בסדר. הבאתם אותו בדיוק בזמן. עוד חמש דקות והוא היה הולך".
האם ובנה התחבקו והודו לאלוקים.
"תראי מה זה, אמא. אם לא היית מבקשת שאגיע בזמן, אבא היה הולך", אמר לה אבי.
"לא, בן יקר שלי" אמרה לו. "זה אתה. אם לא היית שומר את השבת ודואג שאבא שלך לא יתאכזב ממך, אבא שלך היה הולך. זה אתה והשבת והקב"ה. שלושתכם הצלתם את אבא".
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור