בדרך לחתונה
שיירה מכובדת של תלמידי חכמים ומכובדים צעדה לעבר המקום בו תיערך חופתו של נכד רבי ישראל הבעל שם טוב, כשבראש הצעדה הולך רבי ישראל בכבודו ובעצמו
שיירה מכובדת של תלמידי חכמים ומכובדים צעדה לעבר המקום בו תיערך חופתו של נכד רבי ישראל הבעל שם טוב, כשבראש הצעדה הולך רבי ישראל בכבודו ובעצמו. לפתע נטה רבי ישראל מן הדרך. הוא צעד לעבר יהודי שחלף במקום, לחש באזניו כמה מילים בתומם שב אל הצעדה שהמשיכה לעשות את דרכה לעבר החופה.
תלמידיו של רבי ישראל היו נרגשים. לא היה להם כל ספק כי האדם הוא צדיק נסתר, ואולי – מי יודע? – אליהו הנביא בכבודו ובעצמו! הם שלחו כמה תלמידים שיעקבו אחרי האיש ויגלו את סודותיו. האיש היה נראה אדם פשוט לכל דבר ועניין. “כנראה שהוא מסווה היטב את קדושתו” חשבו התלמידים לעצמם, ובהזדמנות הראשונה שנוצרה מיהרו לעברו.
”שלום עליך רבי!” קראו תוך שהם מושיטים את ידם לזכות ללחיצת יד מאת הצדיק הנסתר. על פניו של האלמוני ניכרו סימני פליאה. “רבי?” הוא חזר אחריהם, “רבי? לי קראתם רבי? כנראה שטעיתם, אינני הרבי אותו אתם מחפשים. אני אדם פשוט”. ” לא, לא” התעקשו התלמידים. “אנו יודעים שאתה רבי, צדיק נסתר של ממש!”
הלה החל לגרד בפדחתו. “מה נטפלתם אליי?” ביקש לדעת. “אני יהודי פשוט, פשוט שבפשוטים, שום דבר לא מיוחד בי.”
“מאיתנו לא תסתתר!” קרא אחד מהם. “רבינו הקדוש, רבי ישראל בכבודו ובעצמו, עזב את הצעדה לחופת נכדו כדי לשוחח עמך בדברים העוסקים ברומו של עולם! אנא!” הוא החליף את טון דיבורו למתחנן, “ברכנו, רבי!”
“רואה אני שלא תניחו לי עד שאומר לכם מי אני” נאנח האיש ואמר, “אגלה לכם מה אמר לי רבכם, ותבינו עד כמה כוחו גדול.
“כפי שהקדמתי ואמרתי, אינני רב או צדיק נסתר אלא אדם פשוט שמתגורר באחת העיירות לא הרחק מכאן.
ידיד נעורים יש לי שמתגורר מול ביתי, דלת מול דלת; אנו ידידים בלב ונפש ולא מסתירים דבר מרעהו. ידיד זה עוסק בפרנסתו לרוכלות, הוא מכתת את רגליו מכפר לכפר ומוכר את מרכולתו, וכאשר הוא צובר סכום הגון הוא שב לביתו – עד לפעם הבאה.
“באחד הימים שב ידידי ממסעותיו וכרגיל קרובי משפחתו, ידידיו ומכיריו באו לבקרו ולדרוש בשלומו. כמובן שגם אני הייתי בין הבאים.
“בין הא לדא ביקשתי לעשן מקטרת. מכיוון שהרגשתי בנוח בביתו של חברי הטוב, פתחתי את הארון בו נמצא הטבק ולהפתעתי גיליתי את צרור הכסף מונח שם, גלוי לעין כל!
“רשלנות שכזו! חשבתי לעצמי. רעיון שובב עלה במוחי: אעלים את צרור הכסף לזמן קצר. לא ביקשתי לגנוב, חלילה; מיד עם גילוי היעלמות הצרור התכוונתי להשיב אותו לידידי בתוספת הסברים עד כמה חשוב לשמור את הכסף במקום בטוח.
“אך הדברים התגלגלו אחרת לגמרי. איכשהו אשתו של ידידי גילתה שצרור הכסף נעלם והיא פצחה בזעקות שבר. תוך רגעים ספורים כל האורחים פתחו בחיפושים קדחתניים אחר הכסף ואני התביישתי להודות בפני כולם על מעשה השובבות. חמקתי מן הבית בתואנה כלשהי כשאני מתכנן לשוב מאוחר יותר כשתירגענה הרוחות.
“אך הן לא נרגעו. להיפך: חיש מהר פשטה השמועה בעיירה שמביתו של ידידי נגנב סכום כסף משמעותי. יותר ויותר אנשים זרמו אל הבית – מי כדי לעזור בחיפושים, מי כדי לנחם את ידידי על אובדן הכסף ומי כדי לתת עצות כדרכם של יהודים – ואני חשתי נבוך ונכלם. הרי לא התכוונתי לגרום צער רב כל כך לידידי הטוב כאח לי!
“למחרת הענין הסתבך יותר ויותר. בעלי החובות של ידידי חשדו כי הוא המציא את היעלמות הכסף. בתחילה הם שוחחו על כך מאחורי גבו, לבסוף באו לביתו ותבעו ממנו את התשלומים. ‘גנב ורמאי!’ הם קראו לו, ‘השב לנו את הכסף שאתה חייב לנו!’
“צרור הכסף היה שמור היטב בביתי, והיצר הרע החל לפתותני. ‘הרי בין כה וכה לא תוכל להחזיר כך את הכסף, מדוע שלא תשתמש בו, תסחור ותרוויח סכום נאה? מאוחר יותר תמצא הזדמנות כלשהי בה תוכל להשיב את הכסף לידידך, ובינתיים עשה בו שימוש!’
“דבריו של היצר נכנסו לליבי. ידעתי שלא אוכל להשתמש בכסף בעיירת מגוריי. כל מכריי יודעים שאינני אדם אמיד ושהפרוטה לא מצויה בכיסי. החלטתי להגר לעיירה אחרת שם לא יכירוני, וכך אוכל לפתוח עסק חדש ומשגשג ממנו אוכל להרוויח היטב.
“כך הגעתי הנה” עצר האלמוני לרגע כדי ללגום מעט מים. “שכרתי לי עגלה וסוס וחיפשתי אחר מקום מגורים טוב, כשבדרך פגש אותי רבכם, רבי ישראל הבעל שם טוב.
“הוא ניגש אליי ולחש באזניי: ‘בני, שוב לעירך והשב לידידך את הכסף שנטלת! אני מבטיח לך כי אבוא בעצמי לבית הדין כדי להעיד שלא הייתה לך כל כוונה רעה כשנטלת את הכסף’.
“אני מרגיש כאילו אבן גדולה נגולה מעל לבי” סיים האיש. “מכאן אמשיך מיד לעיירה, שם אשיב את הכסף לבעליו. אני בטוח שרבי ישראל יבוא ויעיד בבית הדין לטובתי, כפי שהבטיח, והכול על מקומו יבוא בשלום.”
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור